בשנת 2007 ישבה מעצבת האופנה מיכל מונקה (57) באירוע מסחרי של חברת ויטמינים. כל אחת מהנשים שהוזמנו אליו התבקשה לכתוב איפה היא חולמת להיות בעוד עשר שנים, ואיך יראו חייה, מערכות היחסים שלה, הקריירה שלה וגם הבית שלה. מונקה כתבה על דף שהיא רואה את עצמה "גרה בחווה בטבע, מקום טבול באור, מקום שאליו מגיעים אנשים לריפוי, לצמיחה, לגדילה.... עם דו־שיח של חיות, אנשים וצמחייה, חיה חיים מלאי הרפתקאות וקסם, סיפוק ונתינה, עבודה קהילתית והצלה של נפשות תועות. מקום של מוזיקה מרפאת, מקום שיביא כל כך הרבה אור לעולם".
והנה היום את גרה בדיוק במקום כזה.
"זה מטורף. כתבתי את זה לפני 18 שנה ואני מבינה שלא הגעתי לפה סתם. יש פה איזה משהו חזק שאני צריכה לעשות וליצור פה".
לגור עם האקס והבן בפינקה מסורתית
הרבה שנים עבדה מונקה בתעשיית האופנה בארץ, תחילה כדוגמנית וסטייליסטית ובהמשך כמפיקת פרסומות, עד שעזבה את הארץ לטובת הודו בגיל 33. היא חזרה ארצה סופית לפני כעשור, פרודה עם ילד בן שלוש וחצי, השתקעה בתל אביב ואחר כך עברה לקיסריה, שם הקימה סטודיו קטן בשם "רויאל ג'יפסי", ובו יצרה גלביות, שמלות, מעילים ושמיכות עם הדפסים מקודשים וסמליים, שהפכו סימן ההיכר שלה.
בשנתיים האחרונות גרה מונקה באיביזה עם בנה סקיי ועם גיטן צ'מברליין, בן זוגה לשעבר, יזם ואמן, בתוך יער על הר גבוה בקונספט אחר ומיוחד, שתואם את רוח החופש שמאפיינת את מונקה כל חייה. זהו מתחם בן שלושה בתים קטנים: בית אבן מרכזי שבו סלון, שישה חדרים להשכרה, חדר רחצה ובו אמבט ענק מצופה קריסטל אמטיסט, שירותים ומטבח גדול שמשמש לאירוח הנמצא מחוץ לבית. לצד הבית מפוזרים בשטח עוד שני בתי אבן קטנים. "זה לא דומה לבתים שאנחנו מכירים בארץ", מונקה אומרת. "כך היו גרים באיביזה בתקופות עתיקות, במתחמי בתים – קוראים לזה פינקה".
בצמוד לבית המרכזי נמצא הבית השני - ביתו של צ'מברליין. זהו בית אבן הכולל סלון ושני חדרי שינה ומעליו גג מרהיב המשקיף לנוף עוצר נשימה. לבית יש שירותים ומקלחת צמודים. מונקה גרה בסטודיו קטן, גבוה מעט משאר המבנים, לבדה, בשכנות לבנה. זהו סטודיו בן כ־40 מ"ר ומרפסת שבה הניחה שולחן אבירים ענק לאירוח. הסטודיו שלה הוא מין סוויטה נפרדת, במרחק של דקה הליכה משאר המבנים, עם מקלחת ושירותים צמודים. זהו מבנה אבן עם קיר זכוכית בצידו הצפוני המשקיף, כשהווילונות פתוחים, אל בריכת שחייה גדולה ואל אוהל מרוקאי המשמש את מונקה ואת בן זוגה לשעבר ואת אורחיהם לאירועים מיוחדים. ביחידה שגרה בה היום מונקה, התגורר בעבר בשכירות מוזיקאי.
את ישנה בעצם בסוויטה שהיא גם הגלריה שבה את מציגה את הפריטים שאת מעצבת.
"בדיוק. בארץ היה לי בית שבתוכו היה גם סטודיו, ועכשיו הכול באותו חלל. היום הסטודיו שלי הוא גם תצוגה שמציעה את הטוטאל לוק של 'רויאל ג'יפסי'. לאחרונה עיצבתי קולקציית מוצרים לבית עבור 'גולף אנד קו' – שמיכות, כיסויי מיטה, כריות נוי, כוסות, צלחות וכלי הגשה (מ-125 שקל לשמיכה במבצע). לצד כל אלה יש סטנד עץ שיורד מהתקרה ועליו תלויות השמלות והקימונו שעיצבתי".
איך את מסתדרת עם מטבח שמשותף לך, לאקס ולבנך?
"בהתחלה זה היה לי נורא מוזר, אבל היום אני מבינה שזה חכם שהמטבח לא בתוך הבית. היום נראה לי הכי טבעי בעולם שהמטבח יהיה בנפרד. זה אומר שאני צריכה לרדת כמה מדרגות למטה. מפרידים את האוכל מהחיים, נותנים לו את המקום שלו. זה נורא יפה. זה קורה כשאת חיה בבתים של פעם. בסטודיו יש לי כיור קטן ומטבחון אם אני רוצה לעשות תה, אבל זה לא מטבח לבישול".
מתי החלטת לעבור לאיביזה?
"שבועיים אחרי 7 באוקטובר. גיטן, אבא של הבן שלי, התקשר ואמר שהוא מאוד דואג לנו ומבקש שאביא את הבן שלנו אליו לאיביזה לחופשה. הגענו לשבועיים ונשארנו חודשיים, ואני עברתי פה ריפוי עמוק. לא חשבתי לרגע לעזוב את הארץ. זה לא עבר בראש שלי, אבל ברגע שגיטן התקשר ואמר לי 'תבואו', זה היה מעין עזרה ראשונה, לצאת מהארץ לשנייה ולנשום. וכשהיינו פה, הבנתי שאני רוצה להישאר, בעצם תמיד רציתי, עוד לפני המלחמה.
"כשהכול נעצר בארץ הבנתי שגם העסק שלי נעצר. הבנתי שאני לא יכולה לפרנס את עצמי בארץ, ובנוסף הבן שלי הגיע לגיל שהוא צריך דמות גברית ואנרגיה גברית לידו, וכשאבא שלו ביקש שנגיע, הכוכבים הסתדרו שנעשה את המעבר".
מה מושך אותך באיביזה?
"אני יוצרת אופנה ופריטים לבית שמחוברים לרוח. הווייב של המותג נראה ומרגיש מאוד איביזה. בארץ הייתי צריכה להסביר את המותג, ותמיד הוצאתי לכל בגד תעודה שהסבירה את הסמלים ואת משמעותם. באיביזה אני לא צריכה. אנשים חיים את זה, מכירים את הסמלים, ותמיד כשהייתי מגיעה לאיביזה היו פשוט מבקשים ממני ברחוב לרכוש את הקימונו או את המעיל שלבשתי".
התאחדו סביב האנרגיה
את צ'מברליין, חצי סקוטי וחצי אנגלי, הכירה בהודו לפני שנים. הם חיו יחד בגואה. סקיי נולד בישראל, וכשהיה בן שמונה חודשים חזרו השלושה לגואה. כשהיה בן שלוש וחצי, חזרה, כאמור, מונקה לבדה לארץ לגדל את בנה. "גיטן המשיך להסתובב עד שהוא הגיע לאיביזה ומצא את המקום הזה, יער שיש בו עץ זית עתיק בן 1,500 שנה, מאוד חזק אנרגטית. אנשים מגיעים לפה, יושבים מולו ועושים מדיטציות וטקסים סביבו", מסבירה מונקה.
כמה טבעי עבורך לגור בבית סמוך לבנך ולאבא שלו? בואי נדבר רגע על הקונספט הזה.
"אחרי עשר שנים שחייתי בארץ כאם חד־הורית שהייתה עם הבן שלה 24/7, פתאום לקחת את הספייס הקטן הזה, מרחק של כמה צעדים, זה לא נראה לי מוזר. אני מרגישה שיש לי עכשיו את הממלכה שלי. הספייס הזה שיצרתי פה הוא מקודש. הילד שלי תמיד איתי, גם אם הוא במרחק כמה מדרגות ממני. וגם החיבור בין הבן שלי, שגדל בלי אבא צמוד, ובין אבא שלו, היה חשוב מאוד. הם יוצאים ביחד לטיולים ביער והוא לומד בבית ספר בינלאומי פרטי. הוא למד שלוש שפות חדשות, משחק כדורסל ולוקח למקסימום את היכולות שלו".
מה היה חשוב לך שהמקום שבו את גרה יכיל?
"לפני הכול רציתי שהאנרגיה שלי תהיה אותה האנרגיה שאני מכניסה לבגדים שלי. זו אותה אנרגיה שאני מכניסה גם לשמיכות שאני עושה, אותה אנרגיה שאנשים מגיבים אליה, והיא כמו טביעת אצבע. אני לא יכולה בדיוק לתאר אותה, אבל אני מצליחה להעביר אותה דרך חומר. כשאת נכנסת לפה, זו אותה תחושה כמו בסטודיו שהיה לי בארץ. זה תדר שהולך איתי לכל מקום. חברה כתבה עליי בפוסט: 'מיכל מצליחה להעביר רוח בחומר וחומר ביופי'. השמיכה שלי, למשל, היא סוג של בית. לכל מקום שאת הולכת: ריטריט, שיעור יוגה או כשאת נכנסת לים ואין לך מגבת, היא גורמת לך להרגיש מוגנת. בהשראתה עיצבתי ראנר לשולחן האוכל שמונח גם על הכורסה אצלי בסוויטה, כך שזה עיצוב רב־שימושי.
"תמיד היה לי חיבור לטקסטיל. כשחייתי בגואה, רקמתי סמלים מקודשים על בגדים ואנשים הגיבו אליהם בצורה חזקה. כשהקורונה התחילה, עברתי לייצר בארץ על בד טטרה. בעצם עשיתי שמיכי לגדולים, כמו שיש לילדים, כי אנחנו חיים בעולם עם שינויים רדיקליים, ואם יש לך חפץ שאת יכולה לקחת ממקום למקום והוא נותן לך הרגשה של בית, זה פרייסלס".
23 צפייה בגלריה
מעידה שתמיד היה לה חיבור לטקסטיל עם סמלים רבי משמעות. מיכל מונקה
(צילום: Lorenzo Melissari)
את גרה היום מול בריכה שנושקת לאוהל יפהפה לאירוח. מה הסיפור שלו?
"האוהל משמש לקונצרטים, טקסים, התכנסויות. גרים פה כמה אנשים קבועים, סוג של קהילה קטנה. מפוזרים ביער שבו אנחנו חיים 20 טון קריסטלים שגיטן מייבא, וזה מושך אנשים כמו מגנט. תשמעי, יש באיביזה בתים של אנשים מאוד עשירים והם מחפשים דברים אחרים לבית. למשל, סלע ענק לגינה עשוי רוז קוורץ, קריסטל האהבה. הקריסטלים הם כמו מגברים של תדר אנרגטי טוב. היום גיטן מגלף מהם גם אמבטיות, כיורים ושולחנות. בסוויטה שלי יש לי קריסטלים גדולים בכניסה ועל השולחן, ובהמשך אשלב גם כיור קריסטל בחדר הרחצה שצמוד.
"הבחירה שלי לחיות במקום מוקף בטבע זה הריפוי הכי גדול שעברנו. יש פה תוכניות לבנות מבנה קריסטלי לריפוי. אבא של סקיי הוא מהאנשים של העולם החדש. מתקבצים פה אנשים מדהימים, כולל המלכה דיאם בי, מלכת קונגו (היא לא שליטה רשמית, אמ"ר). בקיץ יהיו באיביזה התכנסויות של אנשים חשובים ומרשימים וגם כסף של העולם החדש, אנשים שרוצים לרפא את העולם. בעידן של הבינה המלאכותית הרבה דברים ייעלמו, אנשים ילכו לאיבוד וחשוב שיהיה מרכזים שמחזירים ומחברים אותנו לעצמנו. זה חלק מהחזון של המקום הזה".
ובתוך חיי הטבע, מה חסר לך?
"אני לא אישה של חומר, אבל תנאים אני צריכה, ויש פה את כל התנאים. אין לי תנור חשמלי, אבל יש תנור עצים, ואין דבר מדהים יותר מלהדליק אש ולהסתכל עליה. אין לי טלוויזיה. אני גם לא צריכה. חזרתי לעצמי. זה שקט שמנקה את המוח מכל הרעשים. זו בריאות. אני לא רואה חדשות ומחוברת רק דרך אינסטגרם פה ושם, כי אני צריכה להישאר מחוברת בגלל העסק".
תחזרו לארץ יום אחד?
"אני תמיד אזוז בעולם עם אינטואיציה חזקה שמחוברת לעצמה, ואני מאמינה שאעשה את הדבר הנכון ברגע הנכון. שינוי הוא מבורך. אני מאמינה שגמישות וסתגלנות הן התכונות הכי חשובות שלנו, ואני לא רואה בשום דבר התחלה או סוף. אני מאמינה בלהרגיש אם זה נכון, ולזוז אם זה מתאים. בבודהיזם מדברים על אניצ'ה - שינוי מתמיד - כי כל הדברים בעולם הם זמניים ולא קבועים. כשאת מבינה את זה, התזוזה נעשית קלה. מהמקום הזה אני תופסת את החיים".
