דמיינו בית צמוד קרקע ישראלי טיפוסי. סיכוי גדול שבעיני רוחכם עולים אלמנטים כמו שביל כניסה מרוצף אבן, גג רעפים, מרפסת ואולי פרגולה מעץ או בטון. כעת, מבט על בית מגורים שתכננו האדריכלים דני והילה ישראלביץ', זוג למקצוע ולחיים, יבלבל אתכם. הבתים של הצמד הם ככל הנראה הדבר הכי רחוק מבית ישראלי טיפוסי; במקום מבנה מרובע עם גג אלכסוני, הפרויקטים שלהם מורכבים מצורות א-מורפיות שקשה לפרש, שמצביעות על כך שלא מדובר רק בבית למגורים, אלא ביצירה חד פעמית.
קשה לומר שהסגנון של השניים מייצג טעם שרווח באוכלוסייה הכללית, אך נראה שמבחינתם אהדת הקהל היא לא המטרה. "יש אנשים שאומרים שזה מיוחד אבל לא לטעמם. אנחנו לא מחפשים שיבינו אותנו", אומרת הילה (47) ודני (54) מוסיף: "מי צריך להבין? כל עוד אנשים מתקשרים ועוצרים מכוניות מול הבתים שתכננו, את העבודה שלנו עשינו".
31 צפייה בגלריה
"בית הבטון" בראשון לציון: "כל עוד אנשים מתקשרים - את העבודה שלנו עשינו"
(צילום: עודד סמדר)
הם גרים ביחד בצפון תל-אביב עם שני ילדיהם (בני 7 ו-10), וכבר 24 שנים שהם מנהלים במשותף את "ישראלביץ' אדריכלים" – משרד שמתמחה בעיקר בתכנון בתי יוקרה. גם הם, כמו הרבה זוגות שעובדים במשותף, מביאים את העבודה הביתה. "אנחנו חיים את העבודה. זה אף פעם לא נגמר", משתפת הילה. "יש פרויקטים שאני מובילה את האדריכלות שלהם ויש פרויקטים שדני מוביל. אנחנו יושבים ביחד על סקיצות ומתייעצים אחד עם השנייה, מה שמטבע הדברים קורה בדרך כלל בבית. פעם היינו עושים את זה יותר, היום כבר פחות כי אנחנו 'משופשפים'".
31 צפייה בגלריה
"אחרי שבועיים עברו לגור ביחד": בני הזוג דני והילה ישראלביץ'
(צילום: תומר שלום, סטודיו תומס)
למרות שהשניים "חיים את העבודה" המשותפת, הם לא הכירו במשרד אדריכלים או בלימודים, אלא בבר. "אני הייתי בדיוק בתקופת מבחנים ואמרתי לו 'חכה לי שבועיים ואז נקבע'. הוא חשב שאני עושה עליו קטע", מספרת הילה. "התקשרתי כשהמבחנים נגמרו והוא היה בשוק. התחלנו לצאת ואחרי שבועיים כבר קיבלתי מפתח ועברנו לגור ביחד".
לגרום לבטון לרחף
המשרד שעבר שינויים במהלך שני העשורים האחרונים ממוקם היום במבנה קטן ביפו. פרט לדני והילה הוא מונה 12 עובדים נוספים ששותפים למבנים הלא שגרתיים שהמשרד חתום עליהם. הבתים של בני הזוג שונים לא רק בנוף הישראלי, אלא גם זה מזה, אך קיימות נקודות דמיון בין כולם, שקשורות בעיקר בשימוש בחומרים טבעיים ו"חשופים". בטון חשוף, עץ ומתכות מככבים במבנים שלהם, ומעניקים להם סקאלת צבעים כהה.
חלק גדול מהפרויקטים שהם מתכננים מורכבים ממסות מופשטות וכבדות משקל, ש"מרחפות" מעל לקומת קרקע שקופה, דבר המעניק להם תחושה דרמטית וסוריאליסטית. וילה ברמת השרון ששטחה 700 מטר רבוע, מדגימה את העניין היטב. מרחוק, נראית הווילה כאלמנט גדול ואופקי עשוי בטון חשוף ומחופה רפפות עץ, שמתפרס לצדדים מעל קומת קרקע מקירות זכוכית.
31 צפייה בגלריה
"יש לחללים הזאת עוצמה ודרמה שנוצרת מהמשקל הכבד שמוחזק באוויר"
(הדמיה: ישראלביץ' אדריכלים)
הבית מזכיר בצורתו צלחת מעופפת ואפילו מכונה "UFO House" (בית החייזרים) באתר האדריכלים, שמסגיר את ההשראה החוצנית לפרויקט. "אומרים שזה הפרויקט הכי יפה ברמת השרון ובמציאות הוא מרשים בטירוף", מספר דני בהתלהבות. "יש לחללית הזאת עוצמה ודרמה שנוצרת מהמשקל הכבד שמוחזק באוויר. הקנה מידה כאן גדול מאוד ויוצר משהו בנשמה של הבנאדם שמסתכל עליו".
אלמנט אדריכלי נוסף שמאפיין את הפרויקטים יוצאי הדופן של ישראלביץ' הוא פתחים לא שגרתיים. דוגמה קיצונית לכך היא בית ביישוב אירוס שבנייתו הסתיימה לאחרונה. גוש מלבני מבטון חשוף ואפור "מרחף" באוויר, מחורר כולו רק בפתחים עגולים בגדלים משתנים. "הלקוחה אמרה לי: 'רגע אני רוצה וילון מה אני עושה?'", מספרת הילה. "אז יצרנו בקיר מאחורי הפתחים העגולים מקום ישר בשביל וילון, אבל אי אפשר לראות את זה".
פתחים נוספים כאלה הם אלמנט המשרבייה, הלקוח מהבנייה הים תיכונית, שמקבל טוויסט מודרני. בדרך כלל הוא משמש אצל בני הזוג להסתרה של פטיו או מרפסת משותפת. בעוד החזיתות מתאפיינות באטימות ותחושה של מבצר, חללי הפנים פתוחים, לעיתים מנסים להתמזג עם חצר הבית והחוץ באמצעות פטיו פנימי או בריכות נוי שחודרות לסלון.
31 צפייה בגלריה
הייתם גרים בבית מחורר? חללי הפנים הפתוחים מתמזגים עם חצר הבית
(הדמיה: ישראלביץ' אדריכלים)
לברוח מהקיבעון
השכבתיות וחוסר הבהירות של הפרויקטים, לצד הפתיחות והגילוי שמגיעים בהמשך, הם לדעתם מה שמגדיר את האדריכלות שלהם והמוטיב שחוזר בכל הבתים. "יש לנו מוטו: 'רב הנסתר על הגלוי'. הפרויקטים בהתחלה מטושטשים ולא ברורים, ומגיעים ממניעים פסיכולוגיים נטו", מסביר דני. "בעיניי ארכיטקטורה היא פסיכולוגיה, וכל קו שאדריכל עושה משקף את מה שעבר עליו באותו יום. הקטע של הנסתר והלא ברור נוגע ברגשות עמוקים".
הוא מסביר את דבריו באמצעות השוואה בין עולם האדריכלות לעולם האומנות. "זה כמו שתראי במוזיאון ציור ריאליסטי של רמברנדט ונורא תתרשמי ותאהבי, או כמו בניין גדול וקלאסי כמו הבית הלבן. אבל אם תראי ציור אקספרסיוניסטי של מארק רותקו למשל, משהו אחר יתחולל בך. הארכיטקטורה המופשטת גורמת לאדם לברוח מהקיבעון של איך חלל או בניין צריכים להיראות. כשהוא לא מבין מה הוא רואה אז הוא יכול להיפתח לדברים חדשים. לא משנה כמה אקסטרווגנטיים או צנועים יהיו הבתים, תמיד יהיה להם את הקטע הנסתר והלא ברור בהתחלה. זה כחוט השני עובר בכל הפרויקטים".
הילה מצטרפת ומנסה לחדד את דבריו: "מה שדני אומר בעצם זה שהאדריכלות שלנו היא לא 'מה שראית זה מה שקיבלת'. בנאדם צריך לחוות את כל הפרויקט, ללכת בתוכו ולהרגיש אותו בשביל להבין. החזית הקדמית לא בהכרח משדרת מה שקורה בפנים".
היא מתארת את היצירה האדריכלית שלהם כתהליך של שליטה בחלל וייצור מניפולציות עליו, באופן שמעורר מגוון רחב של תחושות. "לקוח יכול להגיד: 'אני רוצה בית שאני מרגיש בו בחופש'. הוא לא יודע מה הוא רוצה בדיוק. על ידי החללים, הנפחים והיחסים בין הפתוח והסגור אנחנו מייצרים לו את התחושה הזאת", היא מסבירה. "כמו במאי קולנוע שבעבודת הבימוי שלו הוא שולט במה הצופה רואה וחווה בצפייה, כאן אנחנו מייצרים חוויות חלליות שלא רק צופים בהן, אלא גם חיים אותן תוך כדי תנועה. ככה בעצם חווים דברים שכיוונו אליהם כאדריכלים מבלי לדעת שעשינו להם סוג של מניפולציה".
31 צפייה בגלריה
"בית התחרה": "פתאום צצים אנשים במגרש ושואלים אותנו מה אנחנו עושים פה"
(צילום: ישראלביץ' אדריכלים)
על טעם ועל ריח קשה להתווכח, אך אי אפשר להתכחש לעובדה שהאדריכלות של השניים מושכת תשומת לב ומעוררת תגובה רגשית – בין שמדובר בתחושות של בלבול וסקרנות, סלידה מוחלטת או התאהבות מיידית. הילה מספרת שהם נתקלים בכל סוג התגובות בשטח. "נורא יפה לראות איך בזמן הבנייה זה מסקרן אנשים שגרים באזור, הם לא מבינים מה הם רואים. פתאום צצים אנשים במגרש ושואלים אותנו מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה".
ללכת עד הסוף
בני הזוג מיישמים את הסגנון המובחן שפיתחו לעצמם בערך כעשור. כשמסתכלים על הווילות שהם מתכננים, כל אחת יותר קיצונית ויקרה מהשנייה, קשה לתאר שההתחלה הייתה שונה לגמרי. "היינו משרד בלי קשרים, בלי כסף, בלי שום דבר. משרד של מעאפנים, אמיתי לגמרי, בלי חרטות", מספר דני בפתיחות אותנטית ומוחצנת האופיינית לו.
בתחילת דרכם, לדבריהם, היו מתכננים בתים יותר "מרוסנים" ושגרתיים, שלא נתנו ביטוי לקו האדריכלי האמיתי שלהם. "פעם בתור אדריכל קטן, ילד, הייתי רק 'לוקח השראות', כי פשוט לא הייתי בטוח בעצמי. מעתיק פלוס מה שנקרא", מספר דני. "תכל'ס זה היה כדי לרצות את הלקוח, וברור שלא הייתי מרוצה מהאדריכלות שלי. היה הייתה בינונית ומטה כי היא לא הייתה אמיתית".
הילה ממשיכה אותו ואומרת: "כשאת צעירה וקהל הלקוחות שלך עוד לא יודע שאת שווה את זה, באיזשהו מקום גם בלי לדעת, את מנסה לרצות אותם. אז את לא עושה את הדבר האמיתי שאת חושבת, אלא קצת מרסנת את עצמך, חוששת שאולי זה יותר מדי".
31 צפייה בגלריה
הולכים עד הסוף: "התחלנו ליצור את המבנים מתוך ייאוש טוטאלי"
(הדמיה: ישראלביץ' אדריכלים)
אך לבסוף, אחרי 15 שנים של חשש, התחיל לנקר בהם התסכול. "התחלנו ליצור את המבנים שאת רואה היום מתוך ייאוש טוטאלי", מסביר דני. "אתה עושה עוד בית ועוד בית ואתה מרגיש שאתה מדשדש ולא מצליח, ואז אמרתי 'יאללה, בוא נעשה מה שאני באמת מאמין בו'. גם הילה עברה את התהליך הזה עם עצמה, ופתאום 'בום', אנשים אוהבים את זה, אמרתי 'בוא'נה, זה עובד'. פעם הייתי עושה 20 סקיצות, היום מספיקה אחת".
31 צפייה בגלריה
"עשינו משהו שאנחנו מאמינים בו, ומישהו היה מוכן ללכת איתנו": בית בגוש דן
(הדמיה: ישראלביץ' אדריכלים)
"אתה עושה עוד בית ועוד בית ואתה מרגיש שאתה מדשדש ולא מצליח, ואז אמרתי 'יאללה, בוא נעשה מה שאני באמת מאמין בו'"
הילה נזכרת ברגע מכונן עבורה, שבמידה רבה "השיק" את העשור האחרון. "תכננו פרויקט ללקוח בכפר שמריהו, ועשינו שלוש סקיצות שונות לבית. בסקיצה השלישית הלכנו הכי רחוק שאפשר. לפני שחשפנו את הסקיצה הזאת, אמרתי ללקוח: 'תקשיב, אני מראה לך את זה אבל אין סיכוי שאתה מסכים'. וזו הייתה הסקיצה שהוא הלך עליה. כשהלכנו עד הסוף, זה מה שקנה אותו. עשינו משהו שאנחנו מאמינים בו ומישהו היה מוכן ללכת איתנו את הכמה צעדים האלה. זה גרם לנו לאזור אומץ ולהביע את עצמנו, לא חשוב מה הלקוח יגיד. היום מי שמגיע אלינו רוצה את הדברים האלה. יש אנשים שמשחררים יותר את הרסן, ויש כאלה שפחות. אנחנו אף פעם לא כופים את עצמנו, אבל בסופו של דבר אנחנו כן מצליחים לרתום אותם ולגרום להם ללכת איתנו נורא רחוק. הם חולים על זה", היא מתארת.
בית הספר שהזניק את העשור
במהלך הריאיון, מציגים בני הזוג הדמיה של וילה חדשה שעתידה להיבנות בסביון. המבנה מאופיין במעטפת מופשטת בעלת מראה "שבור", ומזכירה צורה של כוכב. כדי להיכנס לבית יש לעבור בחריץ שנוצר בין חתיכות הבטון, מאחוריהן ניצבת משרבייה כהה ממתכת. "המעטפת מקולפת כמו קליפה של ביצה שבורה, והיחסים בין הזוויות יוצרים משחקים של אור וצל. נכנסים פנימה דרך השבר, הכניסה מטושטשת ואז בום הכל נפתח", אומר דני ומתגאה בכך שלקוח אחר שראה את ההדמיה כבר התקשר לבקש בית בסגנון לעצמו, "ואפילו מופרע יותר".
בתי יוקרה שעלות תכנונם נעה בין 300 אלף למיליון שקלים הם עיקר ההתעסקות במשרד, אך שכשהם נשאלים על הפרויקט האדריכלי שאתגר אותם ביותר, דני בוחר דווקא בבית הספר נוצרי-אורתודוקסי ברמלה שתכננו, שנחנך ב-2011. המבנה ממוקם על מגרש די קטן, ומורכב מארבעה מבנים עשויים בטון ואבן. המסות בעלות קירות אלכסוניים, ואת הכניסה לבית ספר מסמנת אחת מהן שנשענת על שני עמודים נטויים. צורת צלב מנוקבת בחלקו העליון של קיר הבטון באופן שמזכיר מיד את כנסיית האור בעיר איבראקי שביפן, של האדריכל היפני המפורסם טדאו אנדו.
"הפרויקט הזה היה מאתגר כי הוא תוכנן בזמן שהמשרד היה הרבה יותר קטן", הוא אומר. "הריחוף של האלמנטים והזוויות הם אותם האלמנטים שרואים בבתים הפרטיים שלנו היום, זה אותו קו. זה היה ציון דרך. בחיים לא תכננו מבנה מופרע לפני כן, זו הייתה הפעם הראשונה". כיום, עשור אחר כך, הוא כבר מוכן לדבריו לקפיצה הבאה. "עכשיו המטרה היא להמשיך עם הבתים האלה גם בחו"ל. אני מרגיש שפה קצת קטן עלינו, אנחנו מחפשים משהו שיאתגר אותנו".
