בעיצומו של אחד מפרויקטי הבנייה השאפתניים ביותר שידע הבית הלבן בעשורים האחרונים - הקמתו של אולם נשפים חדש - נרשמה בשבוע שעבר תפנית דרמטית בעלילה. הנשיא דונלד טראמפ פיטר את האדריכל הראשי של הפרויקט ומינה במקומו מהגר יהודי שנאבק נגד גירוש פליטים, בחירה חריגה שמפתיעה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה מקצועית. המהלך הזה חשף את מה שמתרחש מתחת לפני השטח: מאבקי אגו, חילוקי דעות אידיאולוגיים ושאלות עמוקות על דמותו העתידית של המבנה הסמלי ביותר בארצות הברית. מאחורי ההחלטות עומד סיפור רחב הרבה יותר - כזה שמתחיל באולם נשפים אך ממשיך אל לבה של הדרמה האדריכלית והפוליטית המודרנית.
"הנשיא טראמפ הוא בנאי בנפשו"
נתחיל מההתחלה. אולם הנשפים החדש ביוזמת טראמפ עתיד להיבנות כהרחבה נפרדת מהבית הלבן, אך יישען על אותה שפה אדריכלית ויזואלית שהפכה את המבנה לאייקוני. על פי התכנון שפורסם, המבנה החדש ייבנה במקום שבו נמצא כיום האגף המזרחי הקטן, שהוקם בשנת 1902 ועבר שורה של שיפוצים והרחבות, ובהם תוספת קומה בשנת 1942. לאחר פרסום התוכנית בקיץ האחרון, הודיע הבית הלבן כי שטחו של אולם הנשפים החדש יעמוד על כ־8,400 מ"ר, וכי הוא יציע קיבולת של כ־650 מקומות ישיבה. בהכרזה על הפרויקט אמרה ראש הסגל של טראמפ, סוזי ווילס: "הנשיא טראמפ הוא בנאי בנפשו ובעל עין יוצאת דופן לפרטים. הנשיא והבית הלבן מחויבים לחלוטין לעבוד עם הגופים המתאימים כדי לשמר את ההיסטוריה הייחודית של הבית הלבן, ובמקביל לבנות אולם נשפים מרהיב שיוכל לשמש ממשלים עתידיים ולשמח דורות של אמריקאים".
עלות הפרויקט מוערכת בכ־200 מיליון דולר, כשמרבית הסכום, באופן מפתיע, מיועד להגיע מכספו הפרטי של טראמפ ומתורמים פרטיים המזוהים כ"פטריוטים". בין עשרות התורמים ששמם כבר פורסם נמצאים חברות ואנשי עסקים אמריקאים, ובהם אפל, קרן משפחת אדלסון, אמזון, גוגל, מטה, קוינבייס, פלנטיר ולוקהיד מרטין. "את אולם הנשפים מממנים באופן פרטי פטריוטים נדיבים רבים, חברות אמריקניות נהדרות ועבדכם הנאמן", הכריז טראמפ בחודש אוקטובר, "והאולם הזה ישמש בשמחה דורות קדימה!".
4 צפייה בגלריה
עבודות הריסה של האגף המזרחי בבית הלבן לצורך הקמת אולם נשפים
(צילום: AP Photo/Jacquelyn Martin)
העובדה שמדובר בתרומות פרטיות מעוררת מחלוקת ציבורית חריפה, שכן מדובר במבנה נשיאותי פדרלי שאמור להיות ממומן ומתוחזק על ידי המדינה, ולא על ידי גורמים פרטיים בעלי אינטרסים פוליטיים. מתנגדי התוכנית טוענים כי הכנסת הון פרטי לפרויקט כה מרכזי יוצרת תקדים בעייתי, שכן היא עלולה לערער את העיקרון הבסיסי של הפרדת רשויות וניהול ממלכתי ניטרלי. לשם המחשה, קשה לדמיין מצב שבו ראש ממשלה בישראל, בנימין נתניהו, יממן מכיסו הקמה של מעון ראש הממשלה, תרחיש הנתפס כבלתי סביר במרבית הדמוקרטיות המערביות.
האדריכל שנבחר הודח ברגע
בתחילה, בחר הנשיא טראמפ לתכנן ולהוביל את הפרויקט בעזרת משרד האדריכלים McCrery Architects, המתמחה בסגנון ניאו קלאסי וידוע בגישתו השמרנית מבחינה אדריכלית. העבודות כבר יצאו לדרך, אולם לא חלפו שלושה חודשים ובתחילת חודש דצמבר פוטר האדריכל James McCrery מהובלת התכנון ברגע אחד. לפי הדיווחים, טראמפ התעמת באופן ישיר עם האדריכל הראשי בנוגע לגודלו של אולם הנשפים: בעוד McCrery ביקש לצמצם את ממדיו מטעמי תכנון וביצוע, טראמפ עמד על כך שהאולם יישאר גדול - ואף יורחב. חילוקי הדעות הללו הובילו, כאמור, לסיום העסקתו של משרד האדריכלים ולחילופי צוות בשלב מוקדם של הפרויקט.
אולם בבית הלבן מיהרו להדגיש כי אין שום סיבה לדאגה ואמרו כי "הפרויקט מתקדם בקצב מהיר וללא עיכובים משמעותיים". מיד עם סיום ההתקשרות עם המשרד הקודם, בחר טראמפ במחליף, במשרד Shalom Baranes Associates, בראשות האדריכל היהודי שלום ברנס, מהשמות הבולטים בוושינגטון הבירה. "שלום הוא אדריכל מוכשר שעבודתו עיצבה את הזהות האדריכלית של בירת ארצנו במשך עשרות שנים, וניסיונו יהיה נכס גדול להשלמת הפרויקט הזה", מסר דובר הבית הלבן, דייוויס אינגל, בהצהרה רשמית לתקשורת.
המחליף: מהגר יהודי שמתח ביקורת על הממשל
בחירתו של ברנס להוביל את תכנון אולם הנשפים מפתיעה לא רק בהיבט המקצועי, אלא בעיקר בשל זיקתו הפוליטית: לאורך השנים תרם ברנס למועמדים דמוקרטים והביע בפומבי התנגדות למדיניות ההגירה של טראמפ. הדבר בולט במיוחד לנוכח נטייתו המוכרת של טראמפ להקיף את עצמו באנשי צוות נאמנים ובתומכים רפובליקנים מובהקים. בנוסף, בשנת 2017, כחודשיים לאחר תחילת כהונתו הראשונה של טראמפ, פרסם ברנס מאמר דעה ב"וושינגטון פוסט" שבו מתח ביקורת על צו איסור הכניסה שהטיל הנשיא על מהגרים משבע מדינות בעלות רוב מוסלמי - מהלך שעורר מחאה ציבורית רחבה, לרבות מצד ארגונים יהודיים. "כשהוריי היהודים הגיעו לארצות הברית, רק כמה שנים לאחר שנמלטו מרדיפות במשטר ערבי, היה להם קשה להתקבל כאן - כפי שזה קשה למוסלמים כיום", כתב ברנס במאמר, והזכיר את הקשיים האישיים של הוריו.
מעבר להיבטים הפוליטיים והאישיים, הבחירה בברנס מפתיעה גם מבחינה מקצועית ואדריכלית. עבודתו של ברנס מזוהה בדרך כלל עם שפה מודרנית ומאופקת, רחוקה שנות אור מהאסתטיקה הניו־קלאסית, עתירת העמודים והזהב, המועדפת על טראמפ. בנוסף, ברנס אף התבטא בעבר כי הוא מעדיף לשקול לעומק כל פרויקט אדריכלי שהוא נכנס אליו לפני שהוא מקבל עליו אחריות - גישה המתנגשת חזיתית עם לוחות הזמנים הלחוצים של אולם הנשפים, שנמצא כבר בשלבי בנייה מתקדמים. דאגלס פרוילינג, העורך הראשי של ה"וושינגטון ביזנס ג'ורנל", לא הסתיר את ספקותיו ביחס למהלך: "אתה צריך לתהות מדוע ברנס יסכן קריירה מזהירה ומוניטין כמעט מושלם עבור פרויקט שעלול להסתיים באסון. הוא עלול להיות מפוטר בפומבי או להפוך למנודה בקרב עמיתיו ולקוחותיו", כתב.
שיקם את מבנה הפנטגון אחרי מתקפת 9/11
שלום ברנס נולד בלוב בשנת 1951 ובילדותו נמלט עם הוריו לארצות הברית על רקע אנטישמיות גוברת. המשפחה הוברחה באמצעות אגודת הסיוע לעולים העבריים והגיעה לוושינגטון הבירה, שם גדל ושם התגבשה זהותו האישית והמקצועית. סיפור חייו הפך לחלק בלתי נפרד מהתודעה והרגישות האדריכלית שלו. ברנס בנה את שמו כאחד האדריכלים המשפיעים ביותר בוושינגטון, עם ניסיון עשיר בתכנון ושימור של מבנים ציבוריים וממשלתיים, לצד פרויקטים פרטיים בקנה מידה גדול. בין עבודותיו הבולטות אפשר למנות את שיקום מבנה הפנטגון לאחר מתקפת 11 בספטמבר וכן את תכנון ושיפוץ המרכז היהודי בעיר ומגוון פרויקטים נוספים שהטביעו את חותמם על המרחב העירוני של הבירה. המסלול שלו, מהגירה כפויה ועד להפיכתו לאחד האדריכלים המזוהים ביותר עם מוסדות הממשל האמריקאי, רק מעצים את ייחודיות הבחירה בו לתכנון אולם הנשפים החדש של הבית הלבן - בחירה שממשיכה לעורר עניין ושאלות בתוך הקהילה המקצועית והפוליטית כאחת.
בסופו של דבר, פרויקט אולם הנשפים חורג בהרבה מעבר לשאלות של עיצוב, תקציב או לוחות זמנים. הוא חושף את המתח המתמיד שבין מסורת לכוח פוליטי, בין חזון אדריכלי לאינטרסים אישיים, ובעיקר את האופן שבו בנייה פיזית הופכת לביטוי מוחשי של מאבקי זהות אמריקאיים. בניית אולם הנשפים עתידה להסתיים תוך שנה־שנתיים, וטראמפ דואג לכך שהעבודות יושלמו עוד במהלך כהונתו הנוכחית - הוא בוודאי לא יפספס את השקת האולם החדש. עד אז, הפרויקט יוסיף לשמש זירה שבה פוליטיקה, אדריכלות, נאמנות ושאפתנות אישית נשזרות זו בזו, ומלמדות לא פחות על הבית הלבן עצמו, ויותר מכל על מי שמכוון את דמותו העתידית.
