אותו מגרש, אותו שטח בדיוק ואותה מעצבת – אבל שני עולמות נפרדים. במושב שקט במרכז הארץ הקימו אב גרוש ובנו הרווק שני בתים סמוכים בני כ־160 מ"ר כל אחד. מעצבת הפנים יפעת מנטש לקחה דנ"א משפחתי משותף ותרגמה אותו לשתי יצירות אדריכליות שמתכתבות זו עם זו אך שונות: האחת צעירה ומוצפת אור, והשנייה עמוקה, דרמטית ובוגרת.
הרעיון של אב ובן שבונים זה לצד זה עשוי להישמע כמו מתכון להעתק־הדבק אדריכלי, אך כאן, לדברי מנטש, נקודת המוצא הייתה הפוכה. שני הגברים מתגוררים כל אחד לבדו, וכל אחד מהם ביקש להביא לידי ביטוי קצב חיים, אישיות והעדפות אסתטיות אחרות. "היה לי ברור שכשמביטים בשני הבתים צריך לחוש את הקשר המשפחתי אבל בשום אופן לא לשכפל", מסבירה מנטש. "הקרבה מייצרת בסיס משותף, אבל הבית חייב לספר את הסיפור האישי של מי שחי בו".
סגנון צעיר ומואר. הבית של הבן הרווק
(צילום: אלעד גונן)
משחק של שקיפות בחלל המרכזי, הכולל את אלמנט השמיים המזויפים
(צילום: אלעד גונן)
הבית של הבן: טבע, שקיפויות וטריק אדריכלי
עבור הבן, רווק בשנות ה־30 לחייו, החלום המרכזי היה תחושה של חופש וחיבור עמוק לחוץ. "הוא חי ונושם ירוק וטבע, ולא רציתי שהצמחים יהיו רק קישוט או אקססוריז על המדף, אלא חלק בלתי נפרד מחומרי הבניין – בדיוק כמו עץ, אבן וברזל", מספרת המעצבת.
אלא שבשלב שבו נכנסה לתמונה, תקרת הבטון של המבנה כבר נוצקה, והתכנון המקורי לפתוח פטיו מרכזי לשמיים ירד מהפרק. במקום לוותר על לב הבית, מנטש הפכה את האילוץ להברקה: תקרת שמיים מדומה ומערכת תאורה חכמה (חמה וקרה), שמתחלפת לאורך שעות היממה ומייצרת אשליית עומק ואווריריות. זה ממש נראה כמו פיסת שמיים אמיתיים ומוסיף לתחושת המרחב. עבור המעצבת, דווקא כאן התחיל החלק המעניין בפרויקט. "יכולתי להגיד שהפטיו ירד מהפרק ולהמשיך הלאה, אבל מבחינתי זה היה לוותר על הלב של הבית. אמרתי לעצמי: אם אני לא יכולה להכניס פנימה את השמיים האמיתיים, אני אייצר לו שמיים משלו, וכך היה", היא אומרת. מנטש יצרה תקרת שמיים מוארת בעזרת שימוש בחומר צמיגי שממנו עשויים אבובים. "המטרה לא הייתה ליצור גימיק", היא מדגישה. "רציתי שמי שנמצא בחלל ישכח לרגע שיש מעליו תקרת בטון. שהעין תימשך למעלה ושהחוויה תהיה של אור, עומק ופתיחות".
המטבח בבית הבן. כהה לצד אזור בהיר
(צילום: אלעד גונן)
פינת האוכל והסלון
(צילום: אלעד גונן)
שולבה צמחייה לצד טריק של שמיים בעזרת חומר צמיגי כמו אבוב
(צילום: אלעד גונן)
סביב המוקד הזה נבנה הבית בשפה של פתיחות וזרימה. מחיצות זכוכית שחורות מאפשרות למבט לנוע בחופשיות בין החללים, כשלאורכן משולבות ערוגות צמחים בנויות וחיפויים גיאומטריים. קיר הטלוויזיה המרכזי משלב קמין מוארך, צמחייה משתפלת ותאורה נסתרת וממשיך את הפלטה השקטה של אפור, שחור ועץ טבעי. המטבח הכהה מציג נגרות מוקפדת ומשטחי אבן דומיננטיים, ואילו בחדר השינה נבחר חיפוי תלת־ממדי שמייצר אווירה שקטה ואינטימית יותר, בלי לשבור את הרצף העיצובי.
חדר השינה וחדר הרחצה הצמוד והשקוף של הבן הרווק
(צילום: אלעד גונן)
חיפוי תלת־ממדי על הקיר בחדר השינה של הבן
(צילום: אלעד גונן)
חדר רחצה כהה עם נגיעת עץ ואבן
(צילום: אלעד גונן)
חדר רחצה נוסף בבית. בהיר הפעם
(צילום: אלעד גונן)
חדר הארונות מוביל לחדר הרחצה
(צילום: אלעד גונן)
הבית של האב: מסתורין, שכבות וחמימות מאופקת
במעבר אל הבית הסמוך, השייך לאב, שגם הוא גר לבדו, השפה האדריכלית עוברת שינוי. הסגנון המודרני הנקי והגוונים נשארים דומים לאלה שבבית של הבן – אך מקבלים ביטוי אחר ומינון שונה. במקום הפתיחות והירוק הבוהק כאן נכנסים לחלל בוגר, עשיר ומאופק, שבו הרבתה המעצבת לתת ביטוי למשחקים של אור וצל, בהיר מול כהה.
הכניסה לבית האב. גר צמוד לבנו והם חולקים שטח
(צילום: אלעד גונן)
כבר ממבואת הכניסה נחשף חלל פתוח ומלוכד שכולל את הסלון, פינת האוכל והמטבח. בניגוד לבית הבן, פלטת הצבעים כאן עמוקה ודרמטית בהרבה: נגיעות עור חום, עץ כהה, משטחי אבן גולמיים וקיר כוח תלת־ממדי שמכניסים רוגע, חמימות ומשקל לחלל המרכזי.
הבית של האבא הגרוש: סלון, מטבח, כניסה ופינת אוכל
(צילום: אלעד גונן)
קיר כוח משולב קמין, תאורה, מדיה ואחסון. המעצבת יפעת מנטש
(צילום: אלעד גונן)
הסלון הכהה. גוונים של שחור, אפור וחום מעושן במעטפת בהירה
(צילום: אלעד גונן)
ההקפדה הטוטאלית על החומר מגיעה לשיאה בחדרי הרחצה של האב, שתוכננו כמעטפת אחידה ומונוליתית של אבן טבעית המחפה את הרצפה והקירות ומייצרת חוויית ספא אלגנטית ומבודדת מרעשי היומיום.
מטבח מרווח בצורת האות ח'
(צילום: אלעד גונן)
חדר השינה של האב הגרוש
(צילום: אלעד גונן)
חדר הרחצה שלו. כהה ודרמטי
(צילום: אלעד גונן)
שני בתים, חיבור אחד
במבחן התוצאה, השכנוּת של האב והבן מציגה מודל מעניין למגורים משפחתיים: לא עוד מתחמים מנותקים או בתים זהים וחסרי ייחוד, אלא שני מבנים שמנהלים דיאלוג אסתטי קרוב ומכבדים את המרחב של כל אחד.
שירותי האורחים
(צילום: אלעד גונן)
"היה לי חשוב שכשמסתכלים על שני הבתים מרגישים שהם שייכים לאותה משפחה, אבל בשום אופן לא רציתי ליצור שכפול", מסבירה מנטש. "בית צריך לספר את הסיפור של מי שחי בו. הקרבה המשפחתית יכולה לייצר דנ"א משותף, אבל האישיות היא זו שצריכה לקבוע איך ה-דנ"א הזה יתבטא. הצלחנו לקחת את אותם 160 מ"ר ולתת לכל אחד מהם עולם משלו – האחד מביט החוצה אל הטבע, והשני פונה פנימה אל השקט והעומק".
