ביום קיץ בדובאי הופך המרחב הציבורי לשטח רפאים. מדרכות ללא הולכי רגל, בתי קפה ריקים, וכל יציאה מהמבנה מרגישה כמו יציאה לקרב. בצוהרי היום האוויר עומד, והלחות הופכת כל תנועה לכמעט בלתי אפשרית. במשך עשורים, הפתרון של מדינות המפרץ היה פשוט: להיכנס פנימה, לסגור את דלתות הזכוכית ולהפעיל את המזגן בעוצמה מקסימלית.
אלא שבשנים האחרונות גם במדינות העשירות בעולם נפל האסימון שהמשוואה הזו בעייתית. אין מזגן שיכול לקרר ערים שלמות לנצח. האנרגיה מתייקרת, העומס על התשתיות גדל, והעירוניות עצמה מתחילה להתכנס אל תוך חללים סגורים. מה שנראה במשך שנים כפתרון טכנולוגי פשוט, מתגלה כבעיה תכנונית.
כשהאקלים חוזר להיות נקודת המוצא
במובן הזה, האקלים חוזר להיות חומר גלם תכנוני. פחות או יותר מאז המהפכה התעשייתית, האדריכלות פעלה מתוך שאיפה לייצר נואו־האוו (know how) אחיד. אותו מגדל זכוכית יכול היה להיבנות במנהטן, בברלין או בתל אביב, מתוך הנחה שהטכנולוגיה תמיד תשלים את הפער. אלא שהאקלים השתנה מהר יותר מהקצב שבו ענף הבנייה הצליח להסתגל.
דווקא במדינות המפרץ, שנתפסו שנים כסמל למגדלי זכוכית מנותקים מהסביבה, מתפתחת היום שפה תכנונית חדשה שמסקרנת גופי תכנון ברחבי העולם. במקום לעצב בניין ואז לתקן אותו כך שיתאים לתנאי מזג האוויר - האקלים חוזר להיות נקודת המוצא של התכנון. השאלה כבר אינה איך לקרר בניין שהתחמם, אלא איך לתכנן אותו כך שיוכל לתפקד בנוחות גם בתנאים קיצוניים.
מהמפרץ לעולם ומשם לישראל
השינוי הזה, שמתרחש מרחק טיסה קצרה מכאן, רלוונטי למציאות הישראלית לא פחות מכל טרנד אדריכלי אחר בעשור האחרון. במדינות המפרץ, הקיצוניות האקלימית פשוט לא אפשרה להמשיך באשליה. פרויקטים כמו Masdar City באבו דאבי או Msheireb Downtown בדוחא חוזרים לעקרונות פשוטים אך אפקטיביים: רחובות צרים יותר שמייצרים צל טבעי, חתך רחוב נוח, חזיתות עמוקות שמקטינות קרינה ישירה, וחללי ביניים בין פנים לחוץ שמאפשרים הסתגלות הדרגתית לטמפרטורה.
במקומות אלה האדריכלות אינה מנסה לבטל את האקלים אלא לתכנן לצידו ולצמצם סיכונים. התוצאה אינה רק סביבתית: הרחוב חוזר לעבוד. אנשים הולכים, יושבים, משתמשים בעיר גם בקיץ, והמרחב הציבורי חוזר להיות חלק מהחיים העירוניים ולא אזור מעבר בלבד.
האקלים משנה את כללי המשחק בעולם
העולם מגלה שהאקלים משנה את כללי המשחק. באירופה הפכו גלי חום דירות מודרניות עם חזיתות זכוכית גדולות למלכודות חום, ואדריכלים חוזרים להצללה חיצונית, תריסים ואוורור טבעי. בארצות הברית האתגר לעתים הפוך: הוריקנים, רוחות קיצון, שיטפונות וסופות שלגים משנים את אופן התכנון. האירועים של החורף האחרון חידדו כי מבנים חדשים נדרשים להכיל מערכות חשמל ומים שאינן פגיעות לטמפרטורות קיצון וממוקמות במקומות נגישים, מרפסות שאינן פונות לכיוון הרוח וגגות המסוגלים לשאת עומסים בלתי צפויים.
המכנה המשותף לכל הדוגמאות האלו הוא שינוי תפיסתי אחד. האקלים כבר אינו נתון חיצוני. הוא חלק מהמשוואה התכנונית. וכאן נכנסת ישראל לתמונה. ישראל נמצאת באמצע. מצד אחד החום והלחות מתגברים, ומצד שני אירועי גשם קצרים אך עוצמתיים יוצרים עומסי ניקוז והצפות. למרות זאת, חלק גדול מהבנייה החדשה עדיין נשען על הישן והמוכר. מספיק להסתובב בשכונות חדשות בשעת צהריים באוגוסט כדי לראות את הפער. בניינים חדשים ומרשימים, אך מרחב ציבורי שאינו מאפשר שהייה. הבעיה אינה אסתטית אלא תכנונית. האקלים נכנס לתהליך מאוחר מדי.
העמדת המבנה כשלב ראשון בתכנון אקלימי
השלב הראשון בתכנון אקלימי מתחיל עוד לפני בחירת חומרים או מערכות. הוא עוסק בהעמדה נכונה של המבנה ביחס לשמש, למשקעים ולרוחות. החלטות אלה מאפשרות לצמצם עומסי חום כבר בשלב התכנון, להפחית קרינה ישירה ולהקטין את התלות במיזוג אוויר לאורך חיי הבניין, וגם לוודא שהגשם אינו פוגע בחזית או בכניסה למבנה.
החזית כאזור ביניים פעיל
החזית אינה רק פני הבניין אלא אזור ביניים פעיל בין פנים לחוץ. עומק, נסיגות ומרפסות מייצרים שכבת סף שמווסתת אור, חום ותנועה. נישות, משרביות והצללות מובנות מאפשרות למבנה לייצר צל מתוך הגיאומטריה שלו, עוד לפני שמופעלות מערכות. לא פעם, החלטה נכונה בחתך החזית משפיעה יותר מסוג הזכוכית או מרמת הבידוד.
רצף צל והמרחב הציבורי
מרחב ציבורי באקלים חם נבחן בחתך הרחוב לא פחות מאשר בתכנית. רצף של צל הנוצר משילוב של עצים, קירויים, בליטות ויחסי גובה רוחב מאפשר הליכה, עצירה ושהייה גם בעונות החמות. כשהרחוב מוצל, הוא חוזר לתפקד כמרחב עירוני פעיל, מקום מפגש, תנועה וחיים, ולא רק מעבר פונקציונלי בין מבנים.
אוורור טבעי וכיווני רוח
הרוח, בדומה לאור ולצל, היא חומר תכנוני. הדרך שבה מבנה נפתח, נסגר ומוצב במרחב קובעת אם האוויר יזרום דרכו או ייעצר על סף המעטפת, אם יתאוורר ויתקרר או דווקא יתחמם.
ניהול מים וניקוז כחלק מהתכנון
אירועי גשם קצרים ועוצמתיים מחייבים תפיסה אחרת של הקרקע העירונית. ניקוז אינו רק תשתית סמויה אלא חלק מהמרחב הפתוח. שטחי חלחול, ניקוז גלוי ואלמנטים נופיים שמאטים זרימה ומשהים מים בקצב הטבעי שלהם מאפשרים לעיר להכיל אירועי קיצון כחלק מתפקודה היומיומי, ולא כמצב חירום שמוביל לקריסה.
חללי ביניים ואזורי חיץ
פאטיו, אטריום מאוורר או לובי פתוח מייצרים מעבר הדרגתי בין החוץ לפנים וממתנים את ההלם התרמי בין סביבה חמה לחלל ממוזג. מרחבים כאלה אינם המצאה חדשה אלא חזרה לשפות תכנוניות מקומיות שהתפתחו באקלים חם, כמו החצרות הפנימיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון. מעבר לחיסכון באנרגיה, הם מחזירים לאדריכלות את הקשר הישיר בין האדם, המבנה והסביבה.
מסה תרמית ובחירת חומרים
חומרים בעלי מסה תרמית גבוהה מסוגלים לאגור את קרירות הלילה ולשחרר אותה במהלך היום, ובכך לייצב את הטמפרטורה בתוך המבנה. כשהם משולבים בתכנון מודע לאקלים, לאוורור ולהצללה, הם מצמצמים את הצורך במערכות מכניות. בישראל, לעומת זאת, חומרי הבנייה מיושמים לעתים כפתרון גנרי המנותק מהקשר אקלימי, ולכן בקיץ הם אוגרים חום ובחורף נותרים קרים. לצד חזרה לשימוש מושכל במסה, נכנסות כיום גם טכנולוגיות חדשות, כמו חומרים משני פאזה, המאפשרים ויסות תרמי מתקדם ללא הגדלת צריכת האנרגיה.
האדריכלות של העשור הבא
האדריכלות של העשור הבא אינה עוסקת עוד בשאלה איך לבנות גבוה יותר או מרשים יותר, אלא איך לתכנן כך שהעיר והסביבה הבנויה ימשיכו לתפקד גם בתנאים משתנים. בניין מוצלח לא יימדד רק במראהו, אלא ביכולתו לייצר חוסן ונוחות למשתמשות ולמשתמשים. תכנון טוב אינו מבטל סיכונים, אלא מצמצם מראש את עלויות ההתמודדות איתם. סיכונים שעולים כסף בענף הבנייה אינם נולדים באתר אלא בשלב התכנון.
ינין קלירו ומיכל גרינולד, מייסדות שותפות ב-Climfoצילום: אלבום פרטיהאדריכלית ינין קלירו ומיכל גרינולד הן מייסדות שותפות ב-Climfo, פלטפורמה שמחברת בין ניתוח אקלימי לתכנון עירוני ומאפשרת קבלת החלטות חכמות המבוססות על ניתוח סיכונים עמוק
