בעולם שבו חברות ענק מכתיבות לנו אסתטיקה בנאלית בייצור המוני, ופחד מכישלון כלכלי הפך אותנו לשכפול אחד של השני, מעצב הפנים סמי קטן מציע מניפסט עיצובי חדש. כזה שמוותר על מטרים רבועים לטובת איכות החלל, מעדיף בתי מלאכה קטנים על פני אולמות תצוגה, ומזכיר לנו את הערך של שיתוף הפעולה הצמוד עם הנגר, המסגר ואומן האבן - כדרך היחידה לייצר ארכיטקטורה עם חותם אישי. "לאנשים בארץ אין מושג כמה הם בני מזל. באנגליה העיצוב מסתכם בבחירה מקטלוגים, כמו לשבת במסעדה ולהזמין מתפריט. בישראל זה כמו ללכת עם השף לשוק, לבחור יחד איתו את הירקות, להיכנס איתו למטבח, ולהגיד לו בדיוק מה אני אוהב לאכול. באופן הזה, אני יכול לייצר כל מה שאני רוצה", אומר קטן על תהליך היצירה. מגרם מדרגות עגול וצהוב, ועד למשרבייה של 15,000 חלקי עץ בעבודת יד, הבית שלו בנווה צדק הוא הוכחה לכך שדווקא כאן, בישראל, טמון חופש יצירתי שאירופה השמרנית יכולה רק לחלום עליו.
קטן הוא יזם, אמן, ומעצב שלא הגיע לשולחן השרטוט מהאקדמיה, אלא מתוך מסע של ניסוי וטעיה שהתחיל בדירות קטנות בלונדון והבשיל בארץ לשפה עיצובית ייחודית. הבית שלו ושל משפחתו הוא הרבה מעבר לפרויקט מגורים. הוא מעבדה חיה שבה הוא ושותפו לדרך, האדריכל נוי כהן, בוחנים את הגבולות של החומר, הצבע והחלל.
בוחנים בבית את גבולות החומר
(צילום: נועם רון)
לוותר על מטראז' למען גינה
את תכנון הבית הפרטי התחילו קטן ונוי משטח של 220 מ"ר ריק וחופש מוחלט. עליו הקימו בית בן 470 מ"ר על פני ארבע קומות עבור קטן, אשתו ושלושת ילדיהם. "בישראל יש פוקוס חזק מאוד על מטרים – מה המקסימום שאפשר לבנות. אני נוטה לוותר על מטרים לטובת תקרות גבוהות וחללים כפולים. בבית ויתרתי אולי על 150 מ"ר של בנייה שיכולה הייתה להיות כמה חדרים סגורים", הוא מסביר. "בעיניי, ברגע שיש לך את הבסיס – מטבח, חדר שינה וסלון – מה שחשוב הוא איכות החלל. אותו דבר לגבי גינה. אנשים מנסים לצמצם את הגינה כדי להגדיל את הפנים. אולי בגלל שבאתי מאנגליה, עבורי החוץ בתל אביב הוא הכול. ויתרתי על שטח פנים כדי שתהיה לי גינה גדולה יותר, זה נכס. האפשרות לשתול צמחים באדמה, לדרוך על דשא, לשבת בשמש. אני תמיד נדהם מזה שדירות גן בישראל זולות יותר מאלה שבקומות הגבוהות". על הגינה אחראית חברת Biosphera תכנון נוף.
אילו עקרונות הנחו אותך בתכנון?
"איכות החלל, כניסת האור והשימוש בצבע. אני מאמין בפילוסופיה של הצבת אובייקטים 'רועשים' מול 'שקטים'. אם יש לנו קיר בטון אפור ושקט, אפשר לשבור אותו עם גרם מדרגות צהוב ורועש, כמו שעשינו. אבל אז שאר החלל חייב להיות כפוף לו. היה לי חשוב גם שהחלל יחבר את המשפחה. היום יש נטייה לבנות בתים עם חדר לכל דבר: חדר קולנוע, חדר כושר, חדר עבודה לכל אחד. אני דואג מזה כי בסוף זה מנתק. הקפדתי על האיכות והגודל של החללים המשותפים, כדי שבסוף את רוב הזמן שלנו נבלה בהם, והאמת שזה עובד".
הצבע מאוד נוכח פה. זה אלמנט שחוזר אצלך?
"כן, שמתי לב שבכל הפרויקטים שעשיתי בארץ, בשלב מוקדם של התהליך נכנס צבע. הבית הראשון שעשיתי היה ירוק, האחרון היה ורוד והנוכחי צהוב. אולי זה קשור לתקופות מסוימות בחיים, אולי הצהוב הגיע מצורך להוסיף שמחה. לקחנו את הצהוב לאורך כל הבית, באלמנטים שונים. זה אמנם היה סיכון אבל עשינו אותו מחושב עד כמה שניתן".
איך אפשר לחשב או לצמצם את הסיכון בבחירה עיצובית נועזת?
"אפשר למתן את הסיכון. עושים מחקר, ומחפשים רפרנסים שמוכיחים שזה יכול לעבוד. היום זה קל יותר כי יש את הבינה המלאכותית ואפשר לייצר 100 הדמיות שונות בלחיצת כפתור. ועדיין, עד שזה לא מבוצע, אי אפשר לדעת בוודאות. כמו בכל דבר בחיים. גרם המדרגות הצהוב הוא הדוגמה הכי טובה לכך. הצורה שלו מאוד דומיננטית, והציפייה הייתה שהוא יהיה לבן או שחור. כשאמרתי 'בואו נעשה אותו צהוב', כולם הטילו בי ספק, אבל הייתי סגור על הצהוב. ועדיין, זה לא שידעתי בוודאות שזה יעבוד, אבל הימרתי על האינטואיציה שלי - וזה הצליח. זה היה אחד מהמקרים שאני יודע שברגע שאראה את זה עומד, אגיד או 'וואו' או 'פאק'. ולפעמים אני מסתכל על משהו שעשיתי ואני יודע שדפקתי את זה, וזה יושב עליי הרבה זמן. אבל ה'פאקים' הם בדרך כלל גם המניע שלי לייצר פרויקט חדש".
היה לך משהו שעשית בבית ואמרת "באסה"?
"כן, החצר האנגלית למשל. היא אתגר שעוד לא פיצחתי, ואני מנסה לייצר אחת טובה כבר כמה שנים. מצד אחד אני רוצה שהיא תיראה טוב מבחוץ ולא תגנוב לי שטח גינה, ומצד שני שתכניס מספיק אור למרתף. בבית הזה הצלחנו לייצר אחת שנראית מעולה מבחוץ אבל מכניסה מעט אור, ולא מרגישה כמו חצר כשיוצאים אליה. בפרויקט הבא נשתפר".
מה היו השראות לעיצוב?
"יש לי נטייה חזקה לעיצוב של שנות ה-50 עד ה-70. בבית הזה הוספנו גם אלמנטים משנות ה-80. למדתי הרבה על תנועת הממפיס (Memphis movement) והתלהבתי מהפילוסופיה שלה ששברה את המינימליזם שהיה נפוץ כל כך הרבה שנים. הם הציעו מקסימליזם, ואני אוהב את זה".
איך התייחסת לפרטיות ולמגורים בקו אפס ברחוב, מה שמאפיין את הבנייה בנווה צדק?
"אין מה לעשות, צריך לאהוב את זה. יש לקוחות שמנסים לבודד את הבית כמה שאפשר, אבל בעיניי זה מפספס את הרעיון של השכונה. יש מחקר של Blue Zones שמנתח את המקומות בעולם שבהם אנשים חיים הכי הרבה שנים. הדברים המשותפים להם הם הצפיפות והקהילתיות – מרחבים שמייצרים מפגשים ואינטראקציות שמעצימים את תחושת הביטחון והשמחה. בשנים האחרונות אנחנו חיים במלחמה, ואפשר להפוך לדי בודד ומפוחד. אבל כשאתה כאן, ואז אתה שומע מישהו עובר וצוחק או ילדים משחקים ברחוב, זה שולח מסר שהכול בסדר. יש לחגוג את הקהילתיות הזאת. זה דבר כל כך יפה ונדיר; ועם זאת, לייצר פתרונות יצירתיים לתחושת הפרטיות בבית, ככה נולדה המשרביה".
המשרביה נראית פרויקט מורכב במיוחד.
"המשרביה הייתה פרויקט יוצא דופן שמדגים את הכוח של שיתוף פעולה מוצלח עם בעלי מלאכה מקצועיים. היינו צריכים פתרון טכני לפרטיות כי כאמור הבניינים בנווה צדק קרובים מאוד זה לזה, ועדיין לאפשר כניסת אור מספקת. הבעיה הייתה שכל הפתרונות הקיימים דרשו תמיכה של קיר, כשאצלנו כל החזית מזכוכית. היינו צריכים משהו קל משקל שייראה טוב גם מבפנים וגם מבחוץ. הבנו שזה צריך להיות מבוסס על כבלים ולא על מבנה מתכת או בטון. אז חיברו אותי לרוני קרש, שעוסק בחלונות ותריסי עץ, וראיתי שהוא מתלהב מהאתגר. יחד מצאנו רפרנס אותו התאמנו לצרכים שלנו. זה דרש 15,000 חלקים ושנה של עבודה, כשכל פיסת עץ נבנתה בזווית שונה כדי לתת עומק וכדי לשבור את האור יפה. כשהגענו לשלב של בחירת הצבע, אמרתי 'בואו ננסה חרדל', ושוב לקחתי סיכון. אבל ביום שהתקנו את המשרביה, היה רגע מספק של וואו. האופן שבו האור משתנה לאורך היום וההשתקפויות שהוא יוצר על הקירות בפנים. זה מדהים. זה אלמנט ייחודי בעולם, שהגענו איתו לגמר של שלוש תחרויות עיצוב בינלאומיות".
איך ניגשת לתכנון הסלון הייחודי? איזה חוויה רצית שיצור?
"תכננתי בכוונה את אזור הישיבה המרכזי ללא טלוויזיה, כדי שאנשים ישבו זה מול זה וידברו, כשירידת המפלס מעצימה את הבועה האינטימית שרציתי לסלון. גם פה נתקלנו בהרבה עניינים ובעיות כי היינו צריכים לעצב את פריסת התשתיות ברצפה בהתאם לספה. אבל הייתי משוכנע שזו הספה שצריכה להיות פה. היא מתאימה לשפה של הבית ששואב השראה משנות ה-70. אבל הדבר החשוב הוא שאנחנו יושבים פה משפחה מורחבת שלמה, במעגל, והעיצוב שלה מייצר משהו משחקי וספונטני כי יש בעצם שתי שכבות של ישיבה. אני חושב שזו דוגמה טובה לאופן שבו עיצוב יכול לשנות את חיי היומיום של משפחה. בחודשים האחרונים שמתי לב שאנחנו עושים דברים שלא עשינו בעבר, כמו לשחק משחקי קלפים עם הילדים. בעיניי זה הישג אדיר".
רהיטים בהתאמה אישית – ומשוק הפשפשים
פאה אחת של הסלון נושקת לאזור המטבח הכהה, המורכב משני פסים מקבילים. "אי המטבח הוא עוד דוגמה למסע יצירה רצוף אתגרים וסירובים. רציתי שהוא יהיה מעוגל. הלכתי לעשרה ספקים שונים וכולם אמרו לי שאי אפשר לעשות את זה. בסוף מצאנו מפעל קטן שהסכים. קנינו טרצו עבה במיוחד מאיטליה שאיפשר לנו לעגל את הפינות של המשטחים שלבסוף הודבקו יחד. אמנם אפשר לראות את החיבורים, אבל זה האי היחיד בארץ שיש לו גימור כזה. זה מוכיח שאם עשרה אנשים אומרים לך 'לא', זה פשוט סימן שצריך להמשיך לחפש. הפרטים הקטנים האלה הם מה שעושה את ההבדל בתחושה - העיגול הופך את האבן המסיבית לרכה יותר, אז אני שמח שלא ויתרנו", מספר קטן.
מה לגבי שאר הריהוט בבית?
"את הרהיטים ייצרתי בארץ בהתאמה אישית או קניתי בשוק הפשפשים ביפו. השוק הוא מכרה זהב אם יש לך זמן וקצת חזון. הפריטים היחידים שעוברים איתי מבית לבית הם פריטי הווינטג'. פעם קניתי ביפו יצירת אמנות ב-50 שקל, השקעתי 3,000 שקל בשחזור שלה, ואחרי עשור גיליתי שזו יצירה שהוצגה במוזיאון ישראל. התברר שצילמה אותה צלמת ידועה בשם רחל פישר בשנות ה-40 במחנה פליטים. זה ריגש אותי מאוד, כי גם סבא וסבתא שלי היו מהגרים, וכשאני מסתכל עליה אני מתמלא גאווה".
יש לך חפץ או פינה אהובה במיוחד בבית?
יש כאן כל מיני חפצים קטנים שיקרים לי. למשל דוב האספנות הכחול שמצאתי בבית של אחי בלונדון. התאהבתי בו מיד והבאתי אותו לכאן. הזזתי אותו עשרות פעמים ברחבי הבית עד שהוא הגיע לצד המדרגות ויצר קומפוזיציה הרמונית. סיפור דומה קרה עם שידת הווינטג' הכתומה שמצאתי בחנות של 'רפאל מידסנצ'ורי' בכרם התימנים, שמייצרת גם היא איזה רגע של שלמות. בתהליך העיצוב יש משהו אובססיבי. אני מזיז דברים על המדף שוב ושוב עד שזה מרגיש נכון. כל מדף הוא כמו סצנה קטנה – שילוב מדויק של צבעים, חומרים וסיפורים".
אתה כבר חושב על הבית הבא?
"בינתיים עוד לא ממש, אבל ככל שהזמן עובר אני מעדיף לקחת בתים ישנים קיימים ולשפץ אותם. בבית חדש הכול אפשרי וזה דווקא מקשה על קבלת ההחלטות. בבית ישן יש מגבלות, והן עוזרות לעיצוב. הבית עצמו מכתיב לך מה צריך לקרות ואז הבעיה הופכת להשראה לפתרון עיצובי. אני אוהב מאוד את הרגע שבו בעיה הופכת לפיצ'ר, ככה נוצרים הדברים היפים והמיוחדים ביותר".
"עיצוב מורכב מסדרה אינסופית של סיכונים"
"גדלתי באנגליה, בסביבה שבה אנשים מבוגרים, כאלה שהערכתי, קיבלו החלטות בטוחות שנועדו לא להוריד את ערך הנכס ולא להבהיל את השכנים. הם הלכו על הניטרלי: אריחי בז', קירות לבנים, ספות אפורות. אני חושב שבאופן כללי העיצוב היום מאוד זהיר. זיהיתי שתי סיבות לכך. הראשונה היא שאנשים לא רוצים לקחת סיכונים. פרויקט עיצוב הוא עסק יקר, ואנשים מפחדים לנסות משהו חדש שייכשל. הסיבה השנייה היא שאנשים פשוט עושים את מה שהם רואים סביבם. נוצרה תרבות שבה רוב הבתים נראים אותו הדבר", מספר קטן.
איך התעשייה משפיעה על כך?
"התעשייה היא חלק גדול מהעניין. כשאת נכנסת לחנות, את מרגישה שיש המון אפשרויות, אבל בפועל מדובר בבחירות מאוד מתווכות ומוגבלות. זה נכון גם לגבי החוץ – הבניינים נראים אותו הדבר, בשחור או בלבן. אפשר לקחת את זה אפילו מעבר לעיצוב, ללבוש שלנו, לאופן שבו אנחנו מדברים וחושבים. הכול די מוגבל".
מתי הרגשת שאתה יוצא מהזרם?
"בשלב מסוים זה פשוט לא הרגיש לי נכון. אני זוכר שכשעיצבתי את הדירה הראשונה שלי באנגליה, קניתי ספת עור בצבע אדום בוהק. האמת היא שהיא לא נראתה כל כך טוב והיא לא השתלבה עם שום דבר, אבל ידעתי למה עשיתי את זה – פשוט ניסיתי בכל כוחי לא לבחור בבז'. דרך הדירה ההיא הבנתי שאם לוקחים סיכונים, לפעמים הם מצליחים ולפעמים לא. והבנתי שתהליך העיצוב מורכב למעשה מסדרה אינסופית של לקיחת סיכונים, שאני מסכים ואפילו מתרגש לקחת אותם".
23 צפייה בגלריה
לאפשר כניסת אור אך גם לבודד מהבנייה הצפופה בשכונה. משרביה בעבודת יד
(צילום: דור קדמי)
ככה התחלת להיות מעצב בעצם?
"גם אם לא הוכשרתי להיות - תמיד עיצבתי. זה התחיל מהצלחות קטנות בדירות שלי. אנשים ראו את התוצאות, המשפחה התחילה לבקש עזרה, ויצא לי שם של 'יצירתי' בסביבה שלי. אנשים התחילו לבקש שאבנה גם להם. בהתחלה שאלתי 'אתם בטוחים? אני לא באמת יודע כלום על בנייה', אבל לאט לאט למדתי. משנת 2007 אני עובד עם נוי כהן, שהוא אדריכל, מנהל פרויקטים ויד ימיני. הוא מטפל בכל הצדדים הטכניים הקשים שאני לא יכול לעשות לבד. עשינו יחד כבר כ-15 פרויקטים". קבלן הביצוע שליווה את הפרויקט הוא טל ניר.
מה ההבדל המהותי ביותר שמצאת בין העבודה בלונדון לעבודה בישראל?
"יש הבדל עצום במבנה התעשייה. ברוב אירופה ובארצות הברית, העיצוב מבוסס על תעשייה של חברות ענק. הולכים לאולם תצוגה ובוחרים מטבח מתוך 10 אפשרויות. באנגליה מעולם לא פגשתי נגר או מסגר. הרעיון של בניית רהיטים בהתאמה אישית קיים רק בקצה העליון ביותר של השוק.
"כשבאתי לכאן, הפרויקט הראשון שלי היה שיפוץ של הבית הישן של סבא וסבתא שלי ברמת גן. דוד שלי לקח אותי לכפר בצפון כדי לבחור אבן. הוא הסביר לי שאתה בוחר את האבן, הם חותכים אותה עבורך, ואתה קובע את הצורה ואת הגימור. כשרצינו לעשות מטבח שאלתי 'איפה אולם התצוגה?', ואמרו לי שמשרטטים מה שרוצים והולכים לפגוש את הנגר. בהתחלה זה נראה לי כמו המון עבודה, אבל אז הבנתי את הפוטנציאל: המשמעות היא שאני יכול לייצר כל מה שאני רוצה. אני לא רק הולך לנגר ואומר 'תעשה לי את זה'. אני מנסה למצוא נגרים שמעוניינים לעשות משהו חדש. גם להם קצת משעמם. הפרויקט של יצירת הבית שלנו בנוי מהמון פרויקטים קטנים - המדרגות, האי במטבח, הספה, המשרבייה, הפרקט - כולם פרויקטים חד־פעמיים, מאוד מסובכים. היה לי מזל שמצאתי אנשים שהסכימו לעשות אותם".
