בשנתיים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה עם איראן, התחדדה אצל רובנו ההבנה עד כמה קריטיים המקלטים, הממ"דים, הממ"קים, המיגוניות ושאר המרחבים המוגנים שכמעט תמיד היו חלק מהנוף הישראלי ברמה כזו או אחרת. מה שבעבר נתפס כמתקן שולי לשימוש נדיר וחולף, הפך באחת לחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. אם בשנתיים האחרונות הסתפקנו בשהות של כמה דקות בודדות במרחב המוגן עד שחלפה אזעקה, הרי שבימים האחרונים נאלצו תושבים רבים לשהות בו זמן ממושך יותר, ואף לבלות בו את הלילה. המציאות הזו שמה זרקור על מצבם של המקלטים בישראל: רבים מהם ישנים, מוזנחים ומשמשים בימי שגרה כמחסנים או פשוט חללים מאובקים שאיש לא נכנס אליהם, שלא לדבר על מקרים המנוגדים לחוק כמו השכרה לטובת ניהול עסק או מגורים.
אנחנו לא היחידים בעולם בתחום הקמת מקלטים ותחזוקתם. מקלטים אזרחיים (או מקלטים ציבוריים, shelters או bomb shelters) קיימים במדינות רבות בעולם – לרוב במקומות שחוו בעבר מלחמות, או שיש בהן איומים ביטחוניים מתמשכים או חשש מאסונות טבע. כך למשל שווייץ היא המדינה היחידה בעולם שבה יש מקום במקלט לכל אזרח לפי חוק. לכל בית חדש יש חובה לכלול מקלט פרטי או גישה למקלט ציבורי, ונכון לעשור האחרון, יש כ־360,000 מקלטים פרטיים וציבוריים במדינה, בהרים ובערים, מה שאומר שיש מספיק מקלטים ל־100% מהאוכלוסייה, עם תשתיות מים, מזון ואוורור לשהייה ממושכת.
Finland’s network of underground bomb shelters
(מתוך ערוץ היוטיוב FRANCE 24 English)
הבאה בתור היא פינלנד: כ־85% מהאוכלוסייה העירונית בפינלנד מכוסה מבחינת מקלטים (במדינה יש כ־50,000 מקלטים שונים). השימוש בתכנון רב־תכליתי (shelter-convertible spaces) הוא מתקדם מאוד, כפי שתקראו בהמשך. בשוודיה יש כ־65,000 מקלטים ציבוריים, שמספקים הגנה לכ־70% מהאוכלוסייה. שוודיה שדרגה את יכולות ההגנה בעשור האחרון, במיוחד בעקבות חשש מאיומים מכיוון רוסיה. בדרום קוריאה, בצל איום תמידי מצפון קוריאה, יש כ־17,000 מקלטים ציבוריים (כולל ברכבת התחתית), ומערכת ההתראה וההכוונה למקלטים נבדקת באופן תדיר. ביפן, שידעה שתי פצצות גרעיניות ב־1945, יש מקלטים מוגנים מאסונות טבע (בעיקר רעידות אדמה וצונאמי), אך פחות לצרכים צבאיים. עם זאת, בשנים האחרונות עלה הדיון בצורך להקים גם מקלטים נגד מתקפות טילים מצפון קוריאה. גם בארצות הברית יש מקלטים, רובם נשארו מתקופת המלחמה הקרה (Fallout Shelters), אך רבים מהם הוזנחו מאז. כיום יש ברחבי ארצות הברית מקלטים בעיקר במבנים ממשלתיים, צבאיים ובאזורים מועדים לאסונות טבע כמו סופות טורנדו, לצד כמה "משוגעים לדבר" שהקימו לעצמם מקלט אטומי מאובזר כהכנה למלחמת גוג ומגוג.
בריכה ציבורית במקלט אטומי
עם זאת, התפתחה בעולם בשנים האחרונות תפיסה שונה בתכלית: מקלטים אינם רק חללים לשעת חירום, אלא יכולים לשמש למגוון פעילויות ושימושים. מקלטים משמשים בריכות שחייה, אולמות ספורט (כדורסל, סקווש ואחרים), ספריות קהילתיות, בתי מלון ואפילו בתי קפה. במצב חירום, הם עוברים במהירות הסבה לתפקידם המקורי: הגנה על חיי אדם. השילוב הזה בין שימוש יומיומי ובין מוכנות מבצעית מעלה שאלות מהותיות גם לגבי תכנון המרחבים המוגנים בישראל. האם אפשר לשנות את הגישה וליצור מרחבים מוגנים שהם גם חלק מחיי היומיום? האם אפשר לחשוב מחדש על מקלטים לא רק כפתרון זמני, אלא כמרחב שראוי לתשומת לב, להשקעה ולעיצוב קפדני? נדמה שהתשובה ברורה. כדי לקבל השראה, הנה כמה דוגמאות לפרויקטים מרחבי העולם שלקחו את עיצוב המקלטים והפונקציונליות שלו צעד אחד קדימה.
13 צפייה בגלריה
קאנטרי קלאב כולל בריכת שחייה בבונקר בהלסינקי
(צילום: City of Helsinki / Merja Huovinen)
מרכז ספורט ובריכת שחייה
מתחת לפני הקרקע של הלסינקי שוכן אחד המקלטים המרשימים והיפים בעולם - מרכז ספורט ובריכות שחייה טמון עמוק באדמה בשם Itäkeskus Swimming Hall. המתחם, שנחצב כולו בתוך סלע גרניט מוצק ונחנך בשנת 1993, מדגים איך תכנון חכם יכול לשלב בין שגרת חיים ציבורית נעימה ובין מוכנות לשעת חירום. בימי שגרה משמש המקלט כמרכז פנאי הכולל ארבע בריכות, סאונות, חדר כושר וספא, ומארח מאות תושבים ביום. ואם יש צורך, תוך 72 שעות בלבד, הוא מסוגל להפוך למקלט אטום המספק הגנה מלאה למאות אנשים. בנוסף לכל זה, השימוש בסלע הטבעי מספק בידוד תרמי איכותי, ומאפשר למקום לשמור על טמפרטורה נוחה לאורך כל השנה, תוך חיסכון ניכר באנרגיה ובעלויות תפעול.
לצד תפקודו כמרכז ציבורי, המתחם מהווה חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית הגנה אזרחית רחבה: בפינלנד יש כיום יותר מ־50,000 מקלטים, המסוגלים להכיל כמעט את כל אוכלוסיית המדינה. רבים מהמקלטים משמשים, כאמור, כמרחבים עם פעילויות בשגרה - החל ממתקני ספורט תת־קרקעיים ועד מערכות טיהור מים ואפילו מרכזי נתונים. התפיסה הזו מגובה ברצון להפוך את העיר לחסכונית, ידידותית לסביבה ובעלת תשתית ביטחון שמשמשת את הציבור בהווה ומוכנה גם למצבי קיצון. מרכז הספורט בהלסינקי הוא דוגמה מעוררת השראה כיצד ניתן לעצב מרחב המשלב אסתטיקה, שימוש יומיומי ומוכנות למצבי חירום - והופך מקלט למרחב מרענן ונעים בשגרה, ובעיקר, סמל לשילוב בין חיים, התמודדות והגנה ציבורית.
13 צפייה בגלריה
אחד הבונקרים המעוצבים של The Vivos Group בכפר בדרום דקוטה ויש גם בגרמניה
(צילום באדיבות TerraVivos.com)
13 צפייה בגלריה
575 בונקרים תת־קרקעיים מבטון מזוין, הפזורים על פני יותר מ־7,000 דונם
(צילום באדיבות TerraVivos.com)
בונקר חמישה כוכבים לעשירים בלבד
על רקע תחושת אי־הוודאות הגוברת בעולם בעשורים האחרונים, הולכת ומתרחבת תופעה מעט מוזרה: מקלטי היוקרה. מדובר בפרויקטים המיועדים בעיקר לעשירי העולם ומציעים לא רק מתקני הגנה משוכללים לשעת חירום, אלא גם סביבות נוחות מעוצבות בקפידה ובעיקר מפנקות. אחד המיזמים המרשימים בתחום נקרא Vivos x Point ומציע בונקרים פרטיים ויוקרתיים. הפרויקט ממוקם בדרום דקוטה, באתר ששימש בעבר את צבא ארצות הברית לאחסון תחמושת גרעינית. הפרויקט כולל 575 בונקרים תת־קרקעיים מבטון מזוין, הפזורים על פני שטח עצום של יותר מ־7,000 דונם. כל אחד מהמקלטים מיועד למשפחה אחת, ונמכר במחיר התחלתי של כ־55,000 דולר לבונקר, לא כולל השיפוץ וההתאמה האישית, שיכולים להפוך את הבונקר לחלל מגורים נוח, מודרני ומפואר. החברה אף התרחבה לגרמניה.
כפר בונקרים ברמת חמישה כוכבים
(צילום: The Vivos Group)
החזון של חברת Vivos, שעומדת מאחורי הפרויקט, הוא מעבר לעוד עסק כלכלי והם מעוניינים ליצור קהילה תת־קרקעית לרגעי משבר, מעין כפר מאובטח לאנשים "נבחרים" שיוכלו לשרוד יחד את הבלתי נודע: מלחמה גרעינית, אסון אקלימי, מגפה קטלנית או קריסה גלובלית של הסדר הכלכלי. מעבר לבטיחות הפיזית של הבונקרים, הדגש בפרויקטים מהסוג הזה הוא גם על אורח חיים. הפרויקט כולל גם ספריות פרטיות, מערכות סינון אוויר מתקדמות, קונסולות בידור, מטבחים חכמים ומחסנים אטומים עם אוכל ושתייה לכמה שנים. יש כמובן ביקורת ציבורית רחבה כלפי פרויקטים כאלו, הנתפסים בעיני רבים כסמל סטטוס לפריווילגיות מנותקת, כזו שמאפשרת למעטים (והעשירים ביותר) לחמוק מההשלכות של משברים עולמיים, בעוד שהרוב המכריע של האנושות ייוותר בחוץ, חשוף ללא הגנה מספקת.
13 צפייה בגלריה
מקלט אטומי טיפוסי בשווייץ. מאובזר לשהייה ממושכת לכלל האוכלוסייה - 9 מיליון איש
(צילום: sophiecat, shutterstock)
בית AirBNB שהיה בעבר מקלט אטומי
מתי בפעם האחרונה ביליתם את החופשה שלכם בתוך מקלט אטומי? אם התשובה היא "מעולם לא", ייתכן שעכשיו תשנו את דעתכם. בדרום אנגליה, בעיירה שקטה לא הרחק ממפרץ היורה – אזור טבע פראי ומרהיב ביופיו שמוכר גם כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו - מסתתר אחד מבתי הנופש יוצאי הדופן ביותר שתמצאו באירופה: מקלט צבאי תת־קרקעי שהוסב לדירת נופש יוקרתית. המקום, שנקרא The Transmitter Bunker, שימש במקור כתחנת רדאר של חיל האוויר המלכותי הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, כחלק ממערך ההגנה מפני מתקפות אוויריות. עשרות שנים לאחר שפסק מלשמש למטרות צבאיות עבר המבנה שיפוץ מקיף והפך לאתר אירוח המושכר כיום בפלטפורמת Airbnb. מאז שנפתח מחדש, הוא מושך אליו חובבי היסטוריה, עיצוב ואדריכלות – וגם מטיילים סקרנים – המבקשים לשלב בין נופש שקט ובין חוויה יוצאת דופן שלא תישכח.
על תהליך ההסבה לבית נופש הופקד משרד האדריכלים הבריטי Corstorphine & Wright, שתכנן את השיפוץ תוך הקפדה על שימור האותנטיות ההיסטורית של המבנה. העיצוב החדש כולל את קירות הבטון החשופים המקוריים, תקרות נמוכות ותשתיות חשמליות גלויות, פתח בצורת פיצוץ מזוגג המכניס אור טבעי ומספק נוף פנורמי לים ומרפסת המאפשרת חיבור לטבע. למראה הבונקר האותנטי הוסיפו מתקנים מודרניים הנדרשים לנוחות המגורים, כולל מטבח מאובזר, חדר רחצה עם מקלחת, מערכת חימום תת־רצפתי, אינטרנט, טלוויזיה חכמה, אח עצים וכך הלאה. העיצוב המודרני משתלב עם אלמנטים היסטוריים, כמו דלתות פלדה ומדרגות מתכת, מה שיוצר חוויית אירוח ייחודית ומרשימה. וגם בטוחה.
13 צפייה בגלריה
air-raid shelter - a stone house in Jiulongpo District, Chongqing, China
(צילום: dyl0807, shutterstock)
בית קפה במקלט
בעיר צ'ונגצ'ינג בדרום־מערב סין חבויים מתחת לפני הקרקע עשרות מקלטים שנבנו בשנות ה־40 של המאה הקודמת. במקור, נועדו המקלטים, שחלקם מכונים air-raid shelter, להגן על האזרחים מהפצצות במהלך מלחמת סין־יפן השנייה, אך בעשורים האחרונים הם עברו מהפך מפתיע. במסגרת מיזם ממשלתי, הפכו אותם חללים אפלים ותכליתיים למוקדי תרבות, בילוי ותיירות, ופועלים בהם כיום בתי קפה, מסעדות, גלריות אמנות, אולמות תיאטרון וברים. המקומות שבעבר שימשו מחסה בשעת חירום הפכו לחללים מעוצבים ומלאי חיים, שמושכים אליהם צעירים, אמנים ומבקרים מרחבי העולם.
מבין שלל המקלטים ששינו את ייעודם, אחד המקומות הבולטים והמוצלחים ביותר הוא מקלט תת־קרקעי שהפך לבית קפה אופנתי בלב העיר צ'ונגצ'ינג. המקום שומר על עברו בצורה מעוררת השראה: קירות הבטון החשופים נותרו כפי שהיו, ומספקים רקע דרמטי לעיצוב מודרני עם נגיעות תעשייתיות שמזכירות את ייעודו המקורי. לקוחות מתיישבים על כורסאות מעוצבות, לוגמים קפה ומשקאות חמים וכמובן, מתעדים את עצמם באינסטגרם. מאחורי הפרויקט עומדת גישה מודעת, השואפת לאזן בין שימור אותנטי ובין התאמה לימינו. במסגרת ההתאמות בוצעו שיפורים בתחומי האוורור, התאורה והנגישות ונוספו יצירות אמנות עכשוויות שמשתלבות בחלל. כך, מבלי למחוק את העבר, נוצר מרחב ציבורי חדש המצליח לגשר בין זיכרון קולקטיבי ובין חיי היומיום של דור צעיר וסקרן.
13 צפייה בגלריה
מועדון B018 בבונקר בשכונה מחוספסת בביירות, לבנון
(צילום באדיבות Bernard Khoury architects)
הברגהיין של ביירות
ברובע קרנטינה בביירות, אזור תעשייתי שידע חורבן עמוק במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, הוקם מיזם יוצא דופן שביקש להפיח חיים חדשים מתוך העבר הכואב. במקום שבו עמדו מחסנים מוזנחים, נבנה בסוף שנות ה־90 המועדון B018 – מועדון לילה תת־קרקעי שעוצב בידי האדריכל הלבנוני ברנרד ח'ורי (Bernard Khoury) כמעין מקלט־ארון קבורה. הבחירה האדריכלית הזו, אפלה ונועזת, נועדה לייצר תגובה רגשית עמוקה ולעורר את מה שחורי הגדיר כ"אדריכלות מלחמתית" – אדריכלות שמשקפת את פצעי ההיסטוריה אך גם מציעה תקווה והתחדשות. מבנהו הסגור של המועדון, שנראה ביום כמו מקלט נטוש, נפתח בלילה כשגג המתכת ההידראולי שלו נחשף לשמיים ומזמין את קהל המבקרים לחוויה לילית תוססת בסגנון "מסיבת כוכבים מתחת לאדמה".
B018 הפך עם השנים לסמל תרבותי, מוקד מרכזי לסצנת המוזיקה האלקטרונית בלבנון, ויותר מכך – למרחב של שחרור, אחדות ובילוי. המקום מותאם לארח עד 500 איש מדי ערב, ומשלב בעיצובו אלמנטים תעשייתיים עם רהיטים בצורת ארונות קבורה, מערכת סאונד מתקדמת, תשתיות מיזוג ייחודיות ובעיקר – חוויה מרחבית־טקסית שמערבבת בין זיכרון לאסקפיזם. עבור רבים, המוזיקה הפכה למעין טיפול קולקטיבי, דרך לעכל את זוועות המלחמה ולהשיב לעצמם את העיר דרך הקצב והתנועה. במרץ 2024 נסגר המועדון באופן זמני, לא בעקבות המלחמה בין ישראל ללבנון אלא דווקא בעקבות סכסוך בין משפחת ג'ברן, הבעלים של הקרקע, ובין בעלי המועדון. הסגירה סימנה לא רק אובדן זמני של מוקד בילוי אלא פגיעה בנקודת ציון תרבותית שהייתה עבור רבים ללב הפועם של ביירות הפוסט־מלחמתית.
