"היה פיצוץ חזק ואז מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה. ראיתי שאחד מהצוות לא זז. הכול נהיה כתום. שמעתי צרחות של החבר'ה שלידי. הסתכלתי על הרגל שלי וראיתי שהיא מדממת. ניסיתי לקום ולהזיז את עצמי מהאש, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל לזוז. זה היה הכי קרוב לגיהינום. דמיינתי את אמא שלי מגיעה לקבר שלי ואמרתי לעצמי – זה לא הסיפור שלי, אני לא הולך למות. זה עזר לי למצוא את הכוחות להילחם. אחרי כמה שניות הגיע מלאך, לוחם מהצוות שלי, ששם לי חוסם עורקים והציל את החיים שלי" - כך מספר דביר דנגור, לוחם סיירת צנחנים בעוצבת "'חוד החנית" (55), שנפצע קשה בעזה וכיום מתנייד בכיסא גלגלים ונעזר בקביים. לאחרונה, במסגרת המיזם "צו 8 למעצבות", עבר דנגור לדירה חדשה ומעוצבת המותאמת לצורכי הנגישות שלו.
עד לפני המלחמה, דנגור (בן 27, בזוגיות), היה סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב והתגורר בעיר. ב־7 באוקטובר הוא הוקפץ למילואים ובעשרת הימים הראשונים למלחמה השתתף בקרבות בעוטף עזה. לאחר מכן, שירת בלבנון במשך חודש וחצי ובתחילת דצמבר 2023 נכנסה היחידה שלו לעזה. "היו לנו בעזה הרבה היתקלויות מול מחבלים, וב־16 בדצמבר יצאנו למשימה בחאן יונס. במהלך המשימה הצוות שלי עלה על מטען. צמד הברזל שלי, שלו זלצמן ז"ל, נהרג. הוא היה בן 24 בנופלו. ואני ועוד 13 חיילים נפצענו. הייתי במצב קשה ופינו אותי במסוק לבית חולים סורוקה. במשך שלושה ימים הייתי מורדם ומונשם", מספר דנגור.
הדירה הנגישה של הלוחם שנפצע, דביר דנגור
(צילום: מירי בלבול)
כשדנגור התעורר וראה את אמא שלו יושבת לצידו במיטת בית החולים, הדבר הראשון שהוא חשב עליו היה על הצוות שלו: "שאלתי אותה מה קרה לחבר'ה שלי ומה קרה לשלו זלצמן, והיא ענתה לי שכל מי שהגיע לסורוקה במצב בסדר. בכל פעם שהתעוררתי צעקתי וביקשתי שיביאו לי את הטלפון שלי כי אני רוצה לדעת מה עם הצוות שלי. הייתי מטושטש מחומרי הרדמה ותרופות. בפעם השלישית שזה קרה הביאו לי פסיכולוגית שבישרה לי ששלו נהרג".
איך קיבלת את הבשורה הקשה?
"הלב שלי נקרע. הוא היה חבר טוב שלי. כשהודיעו לי שהוא מת הבנתי שההלוויה כבר הייתה ושתכף קמים מהשבעה. הלכתי פשוט עם כאב בלב. יותר נכון שכבתי. כמעט ארבעה חודשים הייתי צמוד למיטה".
אחרי ארבעה חודשים, דנגור התחיל שיקום אינטנסיבי ומורכב בבית החולים תל השומר, וכיום הוא מתנייד בכיסא גלגלים ומצליח ללכת מרחקים קצרים בעזרת קביים. "רגל ימין שלי כמעט נקטעה לגמרי, ובאזור הירך יש לי פחות מחצי מהשרירים שיש לאדם רגיל. עברתי 14 ניתוחים ברגל ימין ומהברך ועד האגן יש לי מסמר שמחזיק את הכול. ברגל שמאל יש לי דרופ פוט (צניחת כף הרגל) ואני לא מצליח להרים אותה. בנוסף, היו לי שברים באף, בשיניים ורסיסים בלסת", הוא מספר.
איך הצלחת להתמודד עם הפציעה שלך?
"השיקום היה מאוד קשה. היו רגעים של ייאוש שרציתי לוותר על הרגל שלי ושפשוט יקטעו אותה, אבל בכל פעם התקדמתי עוד קצת ועשיתי עוד צעד. יש לי הכרת תודה גדולה לרופאים ולכל מי שנלחם על הרגל שלי. מה שעזר לי להתמודד זה הכוח שנתן לי עם ישראל. בכל יום הגיעו אנשים לבקר אותי, הביאו מתנות וקיבלתי מכתבים מילדים מארצות הברית. יש לנו את העם הכי טוב והכי אציל. הם מילאו בי את החלקים שהיו ריקים. מה שעוד עזר לי זה לדעת שיש מעליי מלאך שומר – שלו ז"ל. הרגשתי שגם אם אני עכשיו עובר את התקופה הכי קשה בחיים שלי, זה לא הוגן עבורו אם אני קם בבוקר ולא אומר תודה. גם חברה שלי, שיראל, שאני איתה בזוגיות שנה ושלושה חודשים, נתנה לי הרבה כוחות. הרגשתי מגעיל עם עצמי ואמרתי לה שהיא לא חייבת להישאר איתי, אבל היא כל הזמן הייתה לצידי וגרמה לי להרגיש נאהב".
"כשכל הפצועים יצאו הביתה נשארתי באשפוז"
בעקבות הפציעה, דנגור היה זקוק לדירה נגישה המותאמת לצורכי הניידות שלו. "לא יכולתי לחזור לדירה שלי בתל אביב כי היא לא נגישה וגם להורים שלי אין בית נגיש. כשבכל סוף שבוע הפצועים היו חוזרים הביתה ורק אני הייתי צריך להישאר בבית החולים, הרגשתי כאב ממש גדול. שכרתי דירה בהרצליה שהיא נגישה, אבל לא יכולתי לרהט אותה כשאני בבית חולים", הוא מספר בכאב.
מי שהרימו את הכפפה ומצאו פתרון עבור דנגור, הן בוגרות קורס 170 בבית הספר סקולה ללימודי הום־סטיילינג, שעיצבו עבורו דירה חדשה בהרצליה במסגרת המיזם "צו 8 למעצבות", בהובלת המעצבת מירי בלבול. המעצבות שהשתתפו הן: הילה דניאל, שיר קוסטניוב, דניאל אלבז, סיגלית רן, אידה ניב, אורטל מקדוסי, סמדר אפרת-רובין, איילת בורדה, קארין אבוטבול ואיב מוטיעי.
מיזם "צו 8 למעצבות" הוקם במהלך מבצע צוק איתן בדיוק למטרה הזו. "רציתי לעזור לחיילים שמגנים על המדינה ונלחמים בעזה. הרעיון לעצב את החדרים נולד במטרה להקל על החיילים במצב הפיזי והנפשי, כל זאת תוך חשיבה של היום שאחרי", מספרת בלבול, העומדת בראש המיזם "צו 8 למעצבות" ומנהלת בית הספר "סקולה". "במסגרת המיזם, תלמידות של 'סקולה', יחד עם מעצבות נוספות, עיצבו חדרים ודירות של חיילים, והכול בהתנדבות מלאה. ספקים שונים, ובהם חנויות ריהוט וגופי תאורה, תרמו לנו ציוד ועזרו לנו. עד כה עיצבנו 280 חדרים לחיילים ועוד 40 בתים שלמים, הכול בשיתוף תלמידות ומעצבות מהתעשייה. לצד עיצוב דירות למען החיילים, אנחנו מעצבים דירות לאנשים קשי יום, לנשים מוכות ולנוער בסיכון".
מרפסת לישיבות וחדר גיימינג לכיף
במהלך החודשים האחרונים המתנדבות במיזם דאגו לעיצוב דירתו של דנגור. הדירה כוללת ארבעה חדרים – סלון, חדר שינה, חדר למטפל הצמוד המתגורר עם דנגור וחדר עבודה המשמש גם כחדר גיימינג.
לדברי בלבול, היו כמה אתגרים בעיצוב הדירה של דנגור: "היינו צריכים להתחשב בכך שהוא מתנייד בכיסא גלגלים, ולכן הריהוט שבחרנו הותאם לצרכים של תנועה נוחה וחופשית. בנוסף, היה לוח זמנים צפוף – עיצבנו את הבית תוך שבוע, עד שהוא שוחרר מתל השומר".
סגנון העיצוב שנבחר הוא סגנון מודרני וצעיר, ולדברי בלבול העיצוב נבנה תוך כדי עבודה. "ראינו שבתקרה תלוי שאקל של ערסל. דביר סיפר שהוא תמיד חלם שיהיה לו ערסל בבית, אז זה ממש התבקש שנתלה שם ערסל של 'העץ הנדיב' שמשמש בעיקר את בת הזוג והחברים שלו שמגיעים להתארח", היא אומרת. מול הערסל ניצבת ספת בד מרווחת בצבע אפור בהיר עם שזלונג של 'בועז רהיטים', כדי לאפשר לדנגור לשבת בנוחות מול הטלוויזיה ולארח חברים ובני משפחה. הכריות שעל הספה משלימות את צבעי השטיח של חברת "השטיח האדום". "השטיח דק מאוד כדי למנוע מצב של היתקלות עם כיסא הגלגלים", מסבירה בלבול. על הקיר תלויה יצירה של 1of135 מהסטודיו של אירית חיון, שנתרמה במתנה. שולחן הקפה שנבחר הוא שולחן שחור עגול וקל המאפשר נגישות. על החלונות נתלו וילונות שקופים של "דינה".
12 צפייה בגלריה
חדר השינה של דביר ושיראל, בת זוגו. לא ויתרו על אמנות
(צילום: טל גולדשטיין, עדי גולדמן)
לפינת האוכל נבחר שולחן עגול ממתכת התואם לשולחן הקפה שבסלון. על הקיר שליד פינת האוכל הותקן מעין בר קטן, לבקשת דנגור, עם כוסות ובקבוקי שתייה. בסלון נבחרה תאורה צמודת תקרה של מחסני תאורה כדי לפתוח את החלל, ומעל לפינת האוכל נבחר גוף תאורה של "08 הום קוד" המשתלשל מהתקרה ומעניק לאזור מראה חמים.
לדברי בלבול, לדנגור היה חשוב שתהיה אווירה נעימה במרפסת, שבה הוא מארח חברים. "דאגנו לפינת ישיבה עם ספה במראה טבעי של 'פיק־אפ' המתאימה לתנאי האקלים בחוץ", מוסיפה בלבול. "שילבנו צמחייה, שולחנות מודולריים וניידים ושטיח שטוח העשוי מחבל. בנוסף, יש במרפסת טלוויזיה על גלגלים שאפשר לסובב בהתאם לאופן הישיבה. האווירה היא של בית, אבל שנמצא בחוץ".
בקיר הבריקים שהיה כבר קיים בפנים מוקמה ספרייה שחורה ממתכת עם מדפים פתוחים, לצד גוף תאורה והדום היוצרים איזון בין האובייקטים בחלל ומאפשרים מנוחת קריאה נינוחה.
את חדר השינה בחרו המתנדבות לעצב באווירה רומנטית עבור דנגור ובת זוגו. "בחרנו במיטה מתכווננת של הולנדיה עם שידות מתכת מכל צד ומנורות לילה התורמות לאווירה. על הקירות נתלו תמונות שנתרמו על ידי 1of135", מוסיפה בלבול. לדבריה, הבחירה בווילון התחשבה בשיקולי תקציב: "אנחנו מתבססים על תרומות ולכן יש מגבלות. מעל למיטה היה צורך בהתקנת וילון רומאי, אבל בגלל שלא היה תקציב גדול החלטנו ללכת על שני וילונות מגנטיים של איקאה שעונים לחלוטין על הצורך בהצללה ויוצרים אווירה נעימה". הכריות והטקסטיל שבחדר השינה הם של "טיראדור" והמצעים של "מועדון הכותנה". כדי להוסיף לחמימות בחלל, נבחר פרקט של "פרקט עידנים – חולון".
בחדר העבודה־גיימינג נבחרה תמונה באווירה תואמת למטרה והעיצוב כולל כיסאות נוחים למשחק ממושך במחשב. השולחן האדום שעליו מונחים המקלדת והעכבר, מוסיף צבעוניות דינמית לחדר. על הקיר יש לוח מגנטי עם אביזרים לגיימינג והוא כולל תאורה אחורית בצבע סגול. מתחת לטלוויזיה יש מדף למשחקי המחשב. בנוסף, נתרמו לבית מזוזות של בית חב"ד – מכבים ותמונה בעבודת יד של האמנית הילה בוטבול.
דגלי ישראל וקבלת פנים מרגשת
"היה לי חשוב שהדירה תרגיש כמו בית וזה באמת מה שקיבלתי", מספר דנגור, "כשהדירה הייתה מוכנה, הגעתי וחיכו לי מתחת לבית תושבי הרצליה שהחזיקו את דגלי ישראל ואז שמעתי סירנות. הכבאיות של הרצליה עשו לכבודי רונדלים והכריזו ברמקול 'דביר, ברוך הבא'. זה היה ממש מרגש. כשנכנסתי לדירה ממש נדהמתי. לא האמנתי שזאת תהיה התוצאה. דירה מהממת ומושלמת. אני חושב שהפרויקט הזה הוא אחד הדברים הכי מדהימים שאפשר לעשות למען החיילים הפצועים, ואני אסיר תודה למירי ולכל מי שלקח חלק בפרויקט הזה. זה משהו שאני לא אשכח לעולם".
כיום דנגור עובר שיקום יומי בבית לוינשטיין ובסוף היום הוא חוזר לדירתו החדשה. "יש סבירות גדולה שאהיה מרותק לכיסא גלגלים כל החיים, אבל אני מקבל את זה. זאת המלחמה הכי צודקת שהייתה לנו והצלחנו לחסל הרבה מחבלים. אז אני מודה על הזכות להילחם בשביל המדינה", הוא מוסיף.
לאחרונה, הוא לקח חלק במסע הסברה מול קהילות בארצות הברית שנמשך כחודשיים, שם סיפר את סיפורו האישי. "אנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר אנשים כדי לספר על הכוח של עם ישראל. כולנו נמצאים כל יום בחזית של שדה הקרב – לאו דווקא בעזה או בלבנון. זה יכול להיות במלחמה נגד האנטישמיות, בתרומה לצה"ל או בעיצוב דירה נגישה כמו שעשו עבורי. כל אחד עושה מה שהוא יכול. אני מקבל כוחות מהתרומה של כולם ומהעובדה שאני חי. כשאני קם בבוקר ואומר תודה - זה בשבילי הניצחון", הוא אומר לסיום.
