זיו גרינבוים ארז, בת 29, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, יצרה בפרויקט הגמר שלה סדרת אובייקטים לבית שנולדה מתוך החיים לצד בן זוגה ב־11 השנים האחרונות, רס"ן בקבע ומ"פ.
מאז 7 באוקטובר נמצא בן זוגי בלחימה ממושכת, ובשנה הראשונה למלחמה השניים התראו פעמים בודדות בלבד. "עברנו תקופה מטלטלת מאוד", מספרת גרינבוים ארז. "היה לי חשוב לדבר על החיים שלי, מהמקום של הקשר האישי וגם כדי שיבינו עם מה בנות הזוג של אנשי הקבע מתמודדות. יש תקופות ארוכות שבהן את לבד בבית ומתמודדת עם הכול בעצמך, לצד דאגה בלתי פוסקת למה שקורה איתו. אבל אלה החיים שבחרתי, כי בחרתי אותו. זו עסקת החבילה שלי".
מתוך החיים המורכבים האלו, לצד איש צבא, החלה גרינבוים ארז לבחון את הבית כשאלה עיצובית (בליווי המנחה נטי שמיע עופר). "החיים לצד איש קבע הופכים את הבית למרחב פיזי ורגשי שמתרחב ומתכווץ בהתאם למקצב שבין הבית לצבא", היא מסבירה. "העיצוב נולד מתוך ההבנה שהבית לא סטטי. תחושות ההמתנה לא תורגמו לעיצוב של פיצוי או נחמה ריקה, אלא ליצירת אובייקטים שמשמשים כנקודות עוגן בחלל ומגיבים פיזית להשתנות של הבית".
לכל מוצר יש שני מצבים. זיו גרינבוים ארז
(צילום: יואב אלון)
ציוד מסיבי שמחייב התייחסות עיצובית
כך נולדו ארבעה אובייקטים שפועלים בשני מצבים: ON ו־ON+. "הבחירה בשני המצבים נועדה לשקף את שתי פעימות הקיום של הבית", מסבירה גרינבוים ארז. "מצב ON מייצג את הזמן שבו אני לבד בבית - מצב פעיל, שלם ועצמאי. מצב ON+ מתרחש כשהאהוב מגיע הביתה והמרחב נדרש להכיל פתאום ציוד מסיבי ואנרגיה אחרת. האובייקטים משנים את הנפח, הצורה או הפונקציה שלהם כדי להכיל את התוספת הזאת, בלי לאבד את הזהות המקורית שלהם". פרויקט הגמר של גרינבוים ארז יוצג בתערוכת הבוגרים של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (רחוב זמורה 1 בירושלים), שתיפתח ב־24.7 ותינעל ב־4.8.
מנורה דולקת כשבן הזוג לא נמצא
(צילום: יואב אלון)
וכשהוא נמצא היא משמשת לקולב
(צילום: יואב אלון)
כך למשל אחד מארבעת האובייקטים הוא מנורה דולקת כשבן זוגי לא נמצא, כדי להכניס חמימות ותחושת נוכחות לחלל. "כשהוא לא נמצא בבית אני מדליקה את האורות כל הזמן כדי לא לחוש פחד. בסבבים מול איראן הייתי לבד בבית והיה מאוד מפחיד", מספרת גרינבוים ארז. כשהוא חוזר, מסובבים את המנורה והיא הופכת לקולב שעליו נתלים המדים שלו.
האובייקט השני הוא שעון שמתפקד במצב ON כשעון רגיל שסופר את הזמן. כשהוא חוזר הביתה, הופכים אותו כך שהמחוגים נעלמים מהעין, והוא הופך לוואזה לפרחים שהוא מביא לה. "זה רגע שבו הזמן עוצר", היא אומרת. אובייקט שלישי הוא ספסל הכניסה הכולל מקום ייעודי לנעלי הצבא שלו, כך שהן מקבלות מקום מוגדר בבית. האובייקט הרביעי הוא ערסל הישיבה שמשמש כמקום מנוחה או כאלמנט פיסולי מרושת. כשבן זוגי חוזר, הרשת נמתחת ומתרחבת כדי להכיל ולעטוף את תיק הצבא הגדול והכבד שמגיע מהבסיס. "התיק הצבאי ממש מסיבי. אין לו מקום מיוחד בבית, אז כשהוא מגיע הוא פשוט זורק אותו איפשהו והוא תקוע", מספרת גרינבוים ארז.
שעון שסופר את זמן ההיעדרות
(צילום: יואב אלון)
הופך לאגרטל פרחים
(צילום: יואב אלון)
ערסל ישיבה
(צילום: יואב אלון)
הופך למנשא לתיק הצבאי שלפני כן היה זרוק בבית
(צילום: יואב אלון)
השיחות שקיימה עם בנות זוג של אנשי קבע חידדו עבורה עד כמה הציוד הצבאי משפיע גם רגשית על הבית. "מנעלי צבא במידה 49 שתופסות מקום ועד להרי כביסה שנערמים בכל פינה - הציוד נחווה הרבה פעמים כפלישה שמפרה את האיזון במרחב הביתי", אומרת גרינבוים ארז. "אחת התובנות החזקות הייתה שהנוכחות של הציוד במרחב הגלוי מייצרת סוג של חרדת נטישה. אחת מבנות הזוג תיארה את זה כתחושה שאם הציוד לא במחסן אלא במרכז הבית, אז בן הזוג עוד רגע יוצא שוב לצבא. העיצוב מושפע מזה ישירות: במקום להילחם בציוד או להחביא אותו, האובייקטים שעיצבתי נותנים לו מקום מוגדר, עוטף ומכבד בתוך הבית".
ספסל כניסה
(צילום: יואב אלון)
מתמלא בנעליים כשהמילואימניק חוזר
(צילום: יואב אלון)
לדבריה, היה לה חשוב שהפרויקט יעסוק בשלם ולא בחוסר. "מבחינה עיצובית, המשמעות היא להימנע ממצב של OFF, כי הבית לעולם לא כבוי או חסר כשבן הזוג בבסיס. הוא פשוט נמצא במצב ON - מצב קיום מלא ומתפקד שיש בו עצמאות. כשהוא חוזר, הבית לא נדלק מחדש, אלא פשוט עובר למצב ON+ של תוספת. הייתי רוצה שאנשים יבינו שמשפחות קבע לא חיות בהמתנה פסיבית. הן מקיימות חיים שלמים ש'יודעים' בגמישות להתרחב ולעשות מקום לאהבה, גם כשהיא מגיעה במנות קצובות ועם ציוד כבד".
