"ההחלטה לעבור מהבית ברמת אפעל לדירה בתל אביב הייתה החלטה טובה, אבל בתחילת הדרך לא היה לי פשוט. לקח לי שנתיים להתרגל", אומרת נורית נבון, שעשתה את המעבר עם בעלה, יוסי נבון, שניהם בני 70 פלוס. "גרנו בבית ברמת אפעל 30 שנים וגידלנו בו שלוש בנות", היא מספרת. "הוא היה בית גדול על שטח של 500 מ"ר, מלא בזיכרונות. אהבתי אותו מאוד, והייתה לי גינה שנהניתי לטפל בה. רוב החיים גרתי בבתים פרטיים - ועצם הרעיון לעבור לדירה היה משהו שהייתי צריכה להתרגל אליו".
למה בעצם החלטתם לעבור?
"הבנו שהבית כבר גדול מדי עלינו. רצינו להיות קרובים יותר לים ולתיאטרון שאנחנו כל כך אוהבים. זו הייתה ההחלטה הנכונה".
בבית ברמת אפעל היה הרבה מקום. איך התייחסתם לפינוי כל הרכוש והזיכרונות?
"המעבר דרש מאיתנו תהליך לא פשוט של מיון. בבית ברמת אפעל הצטברו המון חפצים וזיכרונות, ציורים מימי הגן ותעודות. חלק גדול מהדברים חילקתי לבנות שלנו, למשל, את אלבומי התמונות, וחלק מהדברים עדיין ארוזים בארגזים ונמצאים במחסן של הבניין החדש. בנוסף, עסקתי באמנות – פסיפס, פיסול וציורים. לקראת המעבר הייתי צריכה למיין גם אותם. חלק מסרתי וחלק אחסנתי. יש לנו מחסן במרינה בהרצליה, ולבעלי יש מוזיאון גדול למכוניות אספנות בשטח של 500 מ"ר בהרצליה. לתוך המוזיאון הזה העברנו את כל הרהיטים הישנים, הפסנתר וכלי הנגינה, וגם את כל ההיסטוריה המשפחתית מהילדות. אנחנו יושבים שם לפחות פעמיים בשבוע עם חברים ומשפחה, כך ששום דבר מהעבר שלנו לא באמת אבד".
מ-500 מ"ר ל-230 מ"ר
(צילום: אלעד גונן)
כל סנטימטר בתל אביב הוא יקר. הסלון
(צילום: אלעד גונן)
מאלבום נוסטלגי לדירה מודרנית
"הבית הקודם של יוסי ונורית היה מעוצב כמו 'אלבום בולים', חלל וינטג' עמוס באספנות, פריטים ותצוגות", מספרת מעצבת הפנים צביה קזיוף. "אני מאמינה באלמנטים גדולים שמגדילים את החלל, ושכנעתי אותם לא ליצור בדירה החדשה מוזיאון עמוס פריטים. אמרתי להם שכל סנטימטר בתל אביב הוא יקר, וצריך לחיות בשטח ולא להפוך אותו לשטח אחסון. בסופו של דבר העברנו מהבית הישן רק כמה פריטי ריהוט מיוחדים, ויצרנו שילוב בין החדש לישן".
בני הזוג קנו דירה גדולה במגדל, והעבודה על התכנון התחילה כשהבניין היה בתהליכי בנייה. כך יכלה קזיוף לתכנן את הדירה לפי הצרכים הייחודיים של בני הזוג. "העובדה שהם הגיעו אליי בשלב התוכניות, כחמש שנים לפני שהם נכנסו בפועל לדירה, הייתה חכמה מאוד. זה נתן להם גם יכולת לתכנן הכול מראש וגם זמן להפנים את האירוע ולהתרגל אליו בהדרגה", היא אומרת.
מאחורי הסלון נמצא חדר השינה הזוגי
(צילום: אלעד גונן)
הכנסה וחדר השינה מעבר לקירות הזכוכית
(צילום: אלעד גונן)
אפשר לראות את הים מהמיטה, והטלוויזיה מתקפלת לתקרה
(צילום: אלעד גונן)
הדירה, בשטח של כ־230 מ"ר, תוכננה כדירת שלושה חדרים: סלון, יחידת הורים וחדר אורחים עם חדר רחצה. בין יחידת ההורים לסלון תוכננה מחיצת זכוכית עם פרופיל בלגי מפליז, שמאפשרת לראות מהמיטה את הנוף של הים. כדי לייצר פרטיות או החשכה מלאה, יש על המחיצה וילון חשמלי שניתן לפתוח ולסגור. חדר האורחים תוכנן עבור שמונת הנכדים, ובמיוחד עבור נכד אחד שהיה חייל בזמן התכנון. הרעיון היה ליצור להם פינה אטרקטיבית בתל אביב שתעודד אותם לבוא לבקר ולישון אצל סבא וסבתא, ואכן הנכדים הגדולים מגיעים לדירה באופן עצמאי ומבלים בה. הדירה והמיקום שלה רק הידקו את הקשר המשפחתי: הם מנהלים יחד עסק משפחתי בתחום הנדל"ן, ובני המשפחה גם מבלים ביחד ונוסעים לטיולים ופסטיבלים. "יוסי גם הולך מדי פעם עם הנכדים לרקוד במועדונים ונוסע איתם לחו"ל", מוסיפה המעצבת.
לעבוד עם המעגל
הבניין שאליו עברו יוסי ונורית בנוי כך שחלק מהדירה מעוגלת. הקימור נמצא באזור המטבח, האירוח ובסוף של הסלון והמרפסת. כדי לפתור את אתגר המטבח בקיר המעוגל, יצרה קזיוף שני משטחי עבודה: משטח אחד ישר, שנמצא במרכז החלל ומשטח שני צמוד לקיר, ובו יש ארונות מתעגלים ושיש מותאם למתווה הקיר. המטבח פתוח לפינת האוכל, ופינת האוכל פתוחה לסלון. "בזכות המבנה החצי מעוגל נוצר חלל אחד זורם, אבל לא גלוי במלואו מכל זווית, מה שמוסיף עניין ואינטימיות", אומרת קזיוף.
איך יוצרים אינטימיות בשטח של 230 מ"ר?
"כשמדובר בחלל כל כך גדול, החוכמה היא 'לחמם' אותו ולא להשאיר אותו קר ומנוכר, מבלי שהגודל יורגש במובן השלילי אלא יישאר מאוורר ונעים. אני אוהבת לשלב טקסטורות רבות כדי ליצור הרמוניה חמימה. לרצפה ולשיש בחרנו באבן חולית בגוון חול ובגימור מט, שמייצרת אסוציאציה חמה. הבית עטוף בטקסטיל. הווילונות מרככים את ריבוי החלונות בדירה. בסלון הנחנו שטיח בגוון שחור־אפור כהה שתוחם את האזור ומייצר חמימות. הריהוט בסלון הוא בצבע מוקה עם טקסטורת קטיפה נעימה למגע, ולפינת האוכל בחרנו כיסאות עור שמוסיפים מרקם כבד וחמים. בחדר השינה הלכנו על כיוון קצת יותר סקסי וחם, ושילבנו נגיעות של קטיפה בצבע כתום קורל. דבר נוסף שמוסיף לבית תחושה חמימה הוא יצירות האמנות שבני הזוג אספו לאורך השנים והעבודות שיצרה נורית שמסתנכרנות עם נגיעות הפליז בבית".
מבט מחדר השינה לחלל המרכזי ולמרפסת
(צילום: אלעד גונן)
המטבח, פינת האוכל והמרפסת
(צילום: אלעד גונן)
מטבח מרווח לארוחות משפחתיות
(צילום: אלעד גונן)
זיקה לים ופרלמנט בשישי
עיצוב הדירה שם דגש על הים, לדברי קזיוף. הדירה מוקפת מרפסת הסובבת את חלל האירוח, וכבר כשפותחים את דלת הכניסה נגלה הנוף של הים דרך הוויטרינות. באזור הכניסה יש שידה, ספרייה ומראה ענקית בעלת מסגרת שחורה שנשענת על קיר מפליז. המראה גם משמשת להצצה אחרונה לפני שיוצאים מהבית, וגם מכפילה את הנוף של הים ומכניסה אותו פנימה כבר בכניסה.
"לבעלי היה חשוב מאוד לראות את הים כמה שאפשר", מספרת נורית, "לכן, בלחיצת כפתור, הווילונות החשמליים בחדר השינה נפתחים ואפשר לראות את הים ישירות מהמיטה. הוא גם ביקש שהטלוויזיה בחדר השינה תרד מהתקרה כדי שלא תפריע בעין כשהיא לא בשימוש. לי היה חשוב ליצור חדר שינה גדול ומפנק, חדר כביסה נוח והרבה ארונות ומקומות אחסון".
תוכנן בהתאם לקיר המעוגל. המעצבת צביה קזיוף
(צילום: אלעד גונן)
חדר הרחצה
(צילום: אלעד גונן)
חדר ארונות המתאפיין אף הוא בשקיפות
(צילום: אלעד גונן)
שירותי האורחים
(צילום: אלעד גונן)
המעצבת מוסיפה: "אחד הרעיונות המרכזיים בפרויקט היה להפוך את הנוף לחומר גלם אדריכלי. הים נשזר אל תוך הבית דרך צירי מבט ארוכים, מחיצות שקופות והשתקפויות, כך שהוא נוכח כמעט מכל נקודה. במקביל, שכבות של טקסטיל רך, חומרים טבעיים, תאורה סמויה ויצירות אמנות אוספות את המרחב הגדול אל חוויה אינטימית ומחבקת. התוצאה היא בית שמצליח להכיל שתי תחושות שנראות לכאורה מנוגדות: תחושת חופש אינסופית לצד חמימות ביתית עמוקה. זהו לא בית שמביט אל הים; זהו בית שחי איתו בדיאלוג מתמשך".
בסופו של דבר, איך המעבר השפיע עליכם? אתם מרוצים?
"היום אנחנו מרגישים שהחיים שלנו השתנו לחלוטין – אנחנו מבלים, הכול קרוב לנו ואנחנו נוסעים באוטובוס לכל מקום. זו הרגשה של סיבוב שני בחיים. הבית הוותיק שלנו עבר לבת שלי, כך שנשאר לנו חיבור למקום וזה לא שנעלמנו משם לגמרי. גם כל החברות שלי חיות ברמת אפעל, אבל כיוון שאני אדם חברותי ודינמי, יצרתי לעצמי גם כאן בתל אביב קשרי חברות חדשים. נוצרו לנו קבוצות חברים חדשות ופרלמנטים של ימי שישי. יש פה המון אנשים בגילנו, בני 70 פלוס, שהגיעו מכל מיני מקומות בארץ והחליטו להעביר את החיים לעיר, ונוצרה לנו כימיה משותפת מדהימה. במקום ללכת לבית אבות, המגורים כאן הם בשבילנו סוג של חצי בית אבות במובן החיובי – חיים ביחד, נפגשים, יורדים למטה, ויש סביבנו חברים ושכנים".
