לא רק יבוא מסין: בארץ יש עדיין בעלי מלאכה ומפעלים קטנים שמציירים סמלים לאומיים לכוחות הביטחון, דגלים ועוד במשך כל השנה, ולא רק סביב יום העצמאות. מדובר בבתי מלאכה ותיקים עם סיפורים מרתקים ואישיים, הנה שניים מהם - בעקבות מקצועות שנעלמים מן העולם.
כיום דור ההמשך של מילמן הוא עסק ייחודי לייצור מדליות, גביעים, מוצרי הוקרה, סיכות ויודאיקה. אבל הכל החל בקטן. שלמה מילמן גדל להורים קשי יום שעבדו קשה כדי לפרנס את המשפחה. האם עבדה במפעל כיתן שבדימונה ואביו עבד בתור שומר שלימים הגשים חלום ופתח חנות קטנה לחומרי בניין.
עוד בעיצוב ואדריכלות:
שלמה היה חייל בהנדסה קרבית וחילץ מוקשים, ומילדותו היה לו כשרון אומנותי ויכולת לייצר ולבנות דברים בקלות. בין לבין הוא גם היה מאמן טניס ומחובר לספורט. כששלמה השתחרר מהצבא הוא נסע לעיר הגדולה – לתל אביב. שם מתחת לכולבו שלום, שהיה אז הבניין המרשים והגבוה ביותר באזור, הוא נתקל בחרט שעבד בחנות קטנה וחרט על עטים, שעונים וכדומה. שלמה השתעשע ברעיון וחשב לרכוש גם הוא מכשיר חריטה (פנטוגרף) ולעסוק בתחום.
מכשיר הפנטוגרף עלה 2,000 לירות, ולשלמה היו רק 900 לירות שקיבל עם השחרור מהצבא. על אף הקושי הכלכלי, נתנו לו הוריו את יתרת הכסף.
שמח ונרגש הציב שלמה את המכונה במרפסת הבית. ההתחלה לא הייתה קלה. שלמה לא לקח בחשבון שדימונה היא לא תל אביב ולא יעמדו אנשים בתור מתחת לבניין מגוריו כדי שיחרוט עבורם על מיני חפצים. שלמה החליט לנסוע לבאר שבע, דפק על דלתות והציע להם שלט חדש לדלת, אבל הרוב סירבו להצעה. שלמה הבין שעליו לפעול אחרת: הוא החליט ליצור מיוזמתו שלטים לכמה אנשים מתוך מחשבה כי אחרי שיראו את השלט המוכן - הם כבר ירצו. לחלק גם עשה בחינם וככה היה קל למכור לשאר השכנים שראו שלטים יפים בדירות ליד.
דבר הוביל לדבר: ממאמן טניס לבעל עסק
במקביל עבד שלמה כמאמן טניס בדימונה וראה שתמיד מחלקים מדליות כפרסים. הוא נסע לרחוב נחלת בנימין בתל אביב ושם יצרו עבורו את המדליות כדי שאת החריטה הוא יעשה לבדו במכונה שלו.
בשנה השנייה לעסק שלו, הגיע לביקור קרוב משפחה מארצות הברית. קרוב המשפחה עסק לפרנסתו בחרטות ובכבישה. הוא לימד את שלמה איך לעבוד נכון וככה יצאו השטנצים (התבניות) הראשונים. את אותם השטנצים העביר שלמה ליצרנים בתל אביב, ביחד עם מתכת שאותה קנה מבעוד מועד. הם כבשו את הצורה למדליה ואז שלמה העביר את המדליות לציפוי (כסף, ארד, זהב), ובהמשך חרט עליהן.
כשאחד ממפעלי הציפוי רצה לסגור, החליט שלמה לרכוש ממנו את האמבטיות לציפוי זהב וכסף. העסק והמכשירים כבר לא התאימו לעבודה בבית ושלמה פתח בית מלאכה של 100 מ"ר באזור התעשיה בדימונה. רוב הלקוחות היו מהדרום אבל חלקם גם היו מתל אביב ומהמרכז. באותם ימים, העיסוק העיקרי היה עבור חנויות ספורט שהחזיקו אז גם במדליות ובגביעים עבור אירועי ספורט ותחרויות.
החלום הבא של שלמה היה לקנות מכבש כדי שיוכל לייצר את המדליות לגמרי לבד. בשנת 1974 החלום התגשם ושלמה קנה מכבש כדי להיות עצמאי לגמרי.
הקשיים שכמעט חיסלו את העסק
לא הכל היה קל, העסק של שלמה עבר מלחמות, יבוא, ואפילו המכבש שקנה והיה בתחילה במבנה בשוק הפשפשים עשה נזק בגלל עוצמתו והוא נאלץ להוציאו משם. חקיינים צצו וניסו גם הם לנגוס לעצמם נתח שוק. אך מעל הכל ריחפו קשיים שכמעט חיסלו את העסק. הקושי הכי גדול היה זכיה במכרז של הצבא. דווקא משהו שהיה נראה כמו חלום ורוד, הפך לסיוט שכן הייתה אינפלציה מטורפת והמכרז לא היה צמוד למדד. "לא משנה כמה ייצרנו - הפסדנו כסף", משתף אותי שלמה בימים הקשים שלו.
קרש ההצלה היה צעדת ירושלים. שלמה נתבקשו לייצר 40,000 מדליות בחצי שנה של עבודה שנתנה לו קצת שקט כלכלי. העבודה ארכה זמן רב ושלמה היצירתי הבין שמכונה לייצור תכשיטים כנראה תייעל את העבודה. הוא רכש מכונה, ואכן ההשקעה השתלמה. מה שלקח עד עתה לייצר במשך ארבעה חודשים – הפך לשבועיים. באותם ימים שלמה התרחב גם לייצור גביעים, מבין הראשונים בארץ שעסקו בכך.
שלמה לא עצר גם בנקודה הזו. במסע לאיטליה הוא רואה מכונות ליציקות מזק (סגסוגת חומרים). המכונה החליפה את יצור העופרת, והיתרון המשמעותי היה שהמוצרים יצאו נקיים ואיכותיים יותר בזכות המכונה היעילה והחזקה.
"השנה נבחרה מזכרת שעוצבה ומיוצרת מתוצרת כחול לבן במפעלנו - מילמן דור ההמשך בע"מ. המזכרת הנקראת 'אות המדינה' מכילה מעמד המעוטר בסרט הדגל וכיתובים על מדליה שמדגישים את 75 שנות קיומה של המדינה ואת יום הזיכרון לחללים"
הנסיעות התכופות של שלמה לתל אביב והעייפות המצטברת הובילו את המשפחה לעבור לגור בבת ים ולפתוח את העסק בנחלת בנימין 46 בתל אביב. נילי אשתו של שלמה עזבה את תחום ההוראה בדימונה ולקחה חלק משמעותי בעסק.
נילי ניהלה את החנות, ובמקביל חורטת עם המחרטה על לוחיות המגנים. ב-1991 נילי הייתה בהריון עם דיויד בן הזקונים. בסוף ההיריון קיבלו הזוג הזמנה גדולה של מדליות עם דדליין להכנה ונילי עבדה ממש עד לפני הלידה.
מיד אחרי הלידה חזרה נילי לעבוד, כשביד אחת דיויד התינוק וביד השנייה טיפול בהזמנה של מדליות או בחריטה עליהן. "ככה זה אצלנו, חריצות ורצינות מעל לכל. זה הדביק גם את הילדים", מספרים לי הזוג מילמן, "הילדים עבדו בעסק בחופשים וכשאלי הבן הבכור בגר הוא בא לעבוד באופן קבוע".
ב-2002 פתח שלמה חנות ומפעל בקריית המלאכה בתל אביב, שם הם נמצאים עד היום. אלי הבן פיתח קשרים עם ספקים מקומיים בעוד שלמה בעיקר מנהל את המפעל, העובדים והייצור. העסק משגשג עד שבשנת 2012 גילו אצל אלי מחלה סופנית והוא נפטר תוך חודש וחצי.
העסק והמשפחה חוו טלטלה קשה. רבים מהלקוחות עזבו. הבן הצעיר דיויד, שהיה אז שוטר עם תואר בקרימינולוגיה ובדיוק היה אמור לצאת לקורס קצינים, והבת מירי, זמרת ומעצבת גרפית מוכשרת, נרתמו לעזור להורים השבורים. דיויד ניסה לשלב עבודה בעסק לצד עבודתו כשוטר, אבל העסק ממשיך להידרדר ולכן דיויד לקח חצי שנת חל"ת, שבסופה הרגיש שהעסק הוא הייעוד שלו ועוזב לחלוטין את המשטרה.
מזכרת של מילמן ל-17,000 משפחות שכולות
יחד המשפחה מצליחה למנף חזרה את העסק, זוכה במכרזים ומפתחת את עבודת היד לצד הטכנולוגיה. אחרי שנים לא פשוטות זכיתי לראות קצת נחת בעקבות הזכייה שלהם השנה במכרז של משרד הביטחון הפועל באמצעות אגף משפחות, הנצחה ומורשת וכן מנהל ההרכשה והייצור. המכרז היה להצעת דגמי מזכרת לכ-17,000 המשפחות השכולות של חללי מערכות ישראל. למכרז זה מצטרף גם המוסד לביטוח לאומי, המייצג עוד כ-4,500 משפחות נפגעי פעולות האיבה. המזכרת המסורתית מהווה את סמל החובה וההערכה לזכרם של הנופלים, והיא מוענקת על ידי שר הביטחון למשפחות השכולות.
"השנה נבחרה מזכרת שעוצבה ומיוצרת מתוצרת כחול לבן במפעלנו - מילמן דור ההמשך בע"מ. המזכרת הנקראת 'אות המדינה' מכילה מעמד המעוטר בסרט הדגל וכיתובים על מדליה שמדגישים את 75 שנות קיומה של המדינה ואת יום הזיכרון לחללים", מספרים המילמנים.
יצרן הדגלים הגדול בישראל
מאחורי השם המסתורי מרום אפ. גי. פי יצור יבוא ושיווק בע"מ עומדת החברה הידועה בשם מרום דגלים. משמה אפשר להבין במה היא מתמחה – ייצור דגלים כחול-לבן. כיום נמצאת החברה בבעלות אבי מרום מילברגר, האיש והחזון. "הכל התחיל ממפעל קטן לייצור ושיווק דגלים, זיקוקים ומוצרי קידום מכירות", מספר מרום, הבעלים של אחת החברות היחידות שנותרו בישראל לייצור דגלים בעבודת יד.
לפעילות בענף הדגלים נכנס מרום בשנות ה-80. "זה התחיל מאידיאולוגיה, מאהבת הארץ ומהצורך לספק את הביקוש של חברות ומוסדות גדולים לדגלים", הוא מספר. אבי במקור למד משחק והתמחה בפנטומימה, ואף הופיע בחגים על במות בידור בערים השונות. העבודה כשחקן ופנטומימאי חשפה את מרום לצורך של עיריות סביב החגיגות, בעיקר לזיקוקים ולדגלים.
בשנות ה-80 היו רק שלוש חברות בארץ שייצרו דגלים. היו כמה מתפרות בודדות בלבד שייצרו דגלים בשיטות מיושנות. בית המלאכה הראשון של מרום הוקם בדרום תל אביב, הוא העסיק אז שלושה עובדים. עם השנים העסק התרחב לערים נוספות. כיום, חברת מרום דגלים שבבעלותו נחשבת ליצרנית הדגלים הגדולה בישראל, עם עשרות תופרים מקצועיים המשמרים את ייצור הטקסטיל המקומי. המפעל והמשרדים נמצאים בכפר סבא, בראש העין ובתל אביב.
מחסור בדגלים סביב המחאה ויום העצמאות
"עכשיו, סביב יום העצמאות אנחנו נמצאים במחסור רציני וגם המחאות העלו שוב את הצורך בדגלים בצורה שלא ידענו קודם. אנו מגבירים בימים אלו את קצב הייצור שלנו ויכולים לייצר מאות דגלים בתוך ימים בודדים. אנחנו עובדים במשמרות של 24 שעות", מספר מרום, "אנחנו משווקים את מגילות העצמאות. רעיון שהחל משיתוף פעולה עם האומן שוקי קוק שקיבל מגנזך המדינה מגילה מקורית וייצר העתק מדויק והכי קרוב שיש למקור. ואנחנו מייצרים ממנה עותקים".
בשנים רגילות הביקוש העיקרי לדגלים הוא לקראת החגים, ובמיוחד ביום העצמאות, אבל בין השאר המפעל משרת גם את משרד החוץ בביקורים ממלכתיים רשמיים שמגיעים לארץ. "אנחנו מספקים את כל הדגלים, גם דגלי ישראל וגם של המדינה האורחת", הוא מוסיף.
המפעל מעסיק היום 30 עובדים בשלושה בתי מלאכה. "אנחנו מייצרים את כל סוגי הדגלים, מדגלוני קיסם קטנטנים ועד דגלים ענקיים הנפרסים על גבי מבנים, ויש גם דגלים המשמשים בקבלות פנים בנציגויות ישראל בעולם. אנחנו מייצרים דגלים מחומרים שונים - בד, ניילון, ומחומרים חדשים שיותר עמידים", הוא אומר. במפעל מייצרים בבלעדיות גם את מעמדי הקונוס שרואים במסיבות עיתונאים בטלוויזיה.
מרום מתגאה בעובדים שהוא מעסיק: "העובדים במפעל הם ישראלים, 50% מהם עובדים עם צרכים מיוחדים ופנסיונרים, זה המוטו החברתי שלנו. נהג החלוקה שלנו למשל הוא בחור שהוא חירש-אילם. גם מקצוע התפירה שהולך ונעלם. המפעל מספק לבעלי צרכים מיוחדים מסגרת של עבודה שאפשר להכשיר אותם אליה ושהיא טובה עבורם. בין היתר עובדות במפעל שלוש עובדות אירניות".
אולם לא ברור כמה זמן ימשיך העסק לפעול. למרום אין דור המשך והוא אומר כי "המקצוע הזה עבר מהעולם ואף אחד לא רוצה להתעסק בתעשייה כזו, שהיא הכי לואו-טק".
בסיור בשני המפעלים הרגשתי גאווה גדולה לראות ייצור כחול לבן שעדיין משלב את עבודת היד המסורתית לצד טכנולוגיה מתקדמת, והמחשבה שעלתה לי בראש היא שהמפעלים הייחודיים האלו והאנשים החרוצים שעובדים בהם עוסקים במלאכת קודש המשמרת מסורת. בדרכם הם מעניקים גם למשפחות שכולות ולכל העם רגע קטן של נחת וגאוה.
מיטל כץ היא בעלת המיזם לתיעוד וסיורים בבתי מלאכה ועסקים ותיקים – "מקצועות שנעלמים מן העולם". אתר המיזם והזמנת סיורים
