לפני כמה חודשים חנך נשיא המדינה, יצחק הרצוג, את מוזיאון "השטעטל האבוד" (Lost Shtetl Museum) - אחד המוזיאונים היהודיים המרשימים והמיוחדים שנבנו בשנים האחרונות באירופה. המוזיאון הוקם בעיירה קטנה בליטא ומוקדש כולו לשימור זכרן של מאות עיירות יהודיות בליטא, הידועות בשם "שטעטלים", שפעלו ברחבי המדינה במשך מאות שנים - עד שנחרבו בתקופת השואה. התערוכה מציגה את סיפור חייהן של הקהילות הללו, מחיי היומיום והמסחר ועד התרבות והחינוך שהתפתחו בהן לאורך דורות. אך אחד המאפיינים הבולטים של המוזיאון הוא דווקא האדריכלות שלו, המעטפת למיצגים. במקום מבנה גדול ומונומנטלי כפי שלרוב בונים מוזיאון - מתחם "השטעטל האבוד" תוכנן כמקבץ של מבנים קטנים שיוצרים מעין כפר קטן ומרמזים על דמותה של העיירה היהודית המסורתית.
המוזיאון הוקם השנה בעיירה שדובה (Šeduva) במרכז ליטא, כ־200 ק"מ מהבירה וילנה. עד תקופת השואה התקיימה במקום קהילה יהודית משמעותית: בראשית המאה ה־20 חיו בעיירה כ־2,513 יהודים, אך ערב מלחמת העולם השנייה נותרו בה כ־800 בלבד. עם כיבוש האזור בידי גרמניה הנאצית במהלך מבצע ברברוסה בחודש יוני 1941, הועבר השלטון המקומי לידי לאומנים ליטאים, שהטילו על יהודי העיירה שורה של גזרות ובהן חובת ענידת סרט זרוע ועבודות כפייה, לצד מעשי אלימות ורצח. באמצע יולי 1941 רוכזו יהודי שדובה בגטו קטן ומגודר שהוקם בכפר סמוך, שם סבלו מתנאי מחיה קשים וממעשי שוד והתעללות מצד שומריהם. המוזיאון הוקם לזכר אותה קהילה שנכחדה - כ־664 מתושביה נרצחו ביערות הסמוכים - ולזכר תרבות יהודית שלמה שעיצבה את חיי העיירה במשך דורות ונעלמה כמעט בן־לילה.
18 צפייה בגלריה
כל חלק כל במוזיאון מתוכנן בקנה מידה הדומה לבית מגורים פרטי
(צילום: Aiste Rakauskaite)
פרשנות עכשווית לכפר של פעם
במקום לשחזר במדויק את העיירה היהודית שנחרבה, בחרו האדריכלים שהובילו את הפרויקט, ריינר מחלמקי ואילמרי לדלמה, לתכנן מתחם מוזיאלי בשטח של כ־4,900 מ"ר, המורכב ממקבץ של מבנים מופשטים בהירים ועכשוויים בעלי גגות מחודדים. כל אחד מהם מתוכנן בקנה מידה הדומה לבית מגורים פרטי, ויחד הם יוצרים יישוב קומפקטי המרמז על כפר קטן באמצעות הפרופורציות, המרחקים והקרבה ביניהם. חזיתות המבנים מחופות בלוחות אלומיניום, חומר שנבחר בשל עמידותו והאפשרות למחזר אותו. הלוחות נחתכו והורכבו בכמה שכבות בדוגמה המזכירה רעפי עץ מסורתיים. מעבר להגנה על המבנה, הבחירה באלומיניום יוצרת גם דיאלוג חזותי עם האסמים ובתי החווה הפזורים בשדות הסובבים את האתר, ומתרגמת את הזיכרון המקומי למעטפת אדריכלית עכשווית.
בין מבני המוזיאון מחברים מעברים קצרים וצרים היוצרים רצף תנועה בין החלקים השונים. במהלך המעבר ביניהם חווים המבקרים תחושה עדינה של דחיסה והתכנסות, רגע לפני הכניסה לגלריה הבאה. המעברים הללו אינם רק פתרון פונקציונלי, אלא גם אמצעי אדריכלי המחזק את תחושת ההליכה בתוך סמטאות ביישוב קטן. כך נוצרת חוויה המזכירה תנועה ברחובות צרים, שבה כל מבנה נחשף בהדרגה בפני המבקר. הפריסה המקובצת של המבנים מאפשרת גם גמישות תכנונית והרחבה עתידית של המתחם. המבנים מתפקדים כיחידות עצמאיות יחסית, ולכן ניתן להוסיף בעתיד מבנים נוספים מבלי לפגוע בקומפוזיציה הכוללת או בשפה האדריכלית של המקום. באופן זה תוכנן המוזיאון מלכתחילה כמתחם פתוח לצמיחה, כך שהמבנה הפיזי שלו יוכל להתפתח עם השנים לצד התרחבות התצוגות, המחקר והפעילות האוצרותית.
משואה לתקווה במבנה
הקונספט האוצרותי של המוזיאון נוסח עוד לפני שהחל תכנון הבניין. לכן הוטל על האדריכלים ליצור מסגרת מתאימה לנרטיב שבמרכזו עיירה ליטאית אחת, תוך הכרה ברשת הרחבה יותר של 294 עיירות יהודיות שפעלו בעבר ברחבי המדינה. קיר זיכרון העשוי מזכוכית מנופחת בפה, המשובצת ברשת עץ, מציג את שמותיהן של כל הקהילות. האור החודר דרך הזכוכית השקופה מעניק עומק לשמות החרוטים. במפלס התחתון של המוזיאון נמצא חלל צר, גבוה וחשוך, המכונה "קניון השואה". הפרופורציות האנכיות שלו מעצימות את חוויית המעבר דרך סיפור ההרס והחורבן. הרצף האדריכלי מסתיים בחלל לבן ודומה בממדיו, גבוה ומואר, המכונה "קניון התקווה" - חלל הפונה אל בית הקברות והשדות הפתוחים שמסביב, ומסמן מעבר מהזיכרון הכואב אל העתיד.
לצד חללי התצוגה כולל המוזיאון גם ספרייה, אולם רב־תכליתי לכנסים ואירועים, גלריה לילדים ובית קפה קטן הפונה אל הנוף הכפרי שמסביב. חלונות גג צרים המשולבים בגגות המבנים מאפשרים חדירה מבוקרת של אור טבעי אל חללי התצוגה ומעצימים את תחושת המרחב מעל הגלריות. סביב המבנה תוכנן גם פארק זיכרון רחב ידיים המהווה חלק בלתי נפרד מחוויית הביקור. שבילי ההליכה עוברים בין שדות פתוחים, עצי ליבנה, בוסתנים ובריכות מים רדודות - נופים המאזכרים את הדרך שעברו יהודי שדובה בדרכם האחרונה ליערות הסמוכים, שבהם נרצחו. בית הקברות היהודי ההיסטורי הסמוך מהווה חלק בלתי נפרד מהמתחם ומעגן את המוזיאון בתוך הזיכרון המקומי והנוף הליטאי.
שילוב של היסטוריה, עתיד, מרחב ואנשים
המוזיאון תוכנן על ידי משרד האדריכלים הפיני מהלסינקי Lahdelma & Mahlamäki Architects, שבבעלות מחלמקי ולדלמה, העובדים יחד מאז שנות ה־80. במהלך השנים הפך המשרד לשם מוכר בזירה האדריכלית הבינלאומית בזכות גישתו לעיצוב מדויק ובעל מודעות חברתית, תוך דגש על הקשר בין אדריכלות, היסטוריה, מקום והחוויה האנושית. לאורך יותר מ־40 שנות פעילות זכו אנשי המשרד ביותר מ־100 פרסים בתחרויות אדריכלות שונות, נתון שהופך אותו לאחד המשרדים הפיניים הבולטים והמנוסים בתחומו. לדברי מחלמקי, מה שתפס מיד את תשומת לבו בביקורו הראשון באתר היו "השמיים הפתוחים, הנוף החקלאי העצום, בית הקברות הסמוך, שאון הרוח השקט ובתי הכפר האפורים". לדבריו, המבנה העתידי היה צריך להשתרש בנוף הזה ולהשתלב בסביבה התרבותית של ליטא ואזור שדובה. "אנו עוסקים ברעיונות גדולים", הוסיף. "עבורנו אדריכלות משתרעת הרבה מעבר לחומריות בלבד - היא סינתזה של היסטוריה, עתיד, מרחב וצרכים אנושיים".
הבחירה במשרד האדריכלים הפיני לתכנון המוזיאון בליטא אינה מקרית. בשנת 2013 תכנן המשרד גם את מוזיאון POLIN לתולדות יהודי פולין בוורשה, הנחשב לאחד המוזיאונים היהודיים החשובים והגדולים בעולם. המוזיאון ממוקם בשטח שבו שכן בעבר גטו ורשה, במקום שבו עמד בניין מפקדת היודנראט ומול האנדרטה לזכר גיבורי גטו ורשה שתכנן הפסל נתן רפפורט. גם במקרה זה תוכנן המבנה בשפה אדריכלית עכשווית המשלבת זכוכית, נחושת ובטון, ושמו של המוזיאון – "פולין" - מופיע בחזית באותיות בלטיניות ובעברית. אחד המאפיינים הבולטים של הבניין הוא אולם הכניסה המרשים שלו, היוצר קיר גבוה וגולש. החלל הדרמטי הזה מסמל את הסדקים בתולדות יהודי פולין, ובמקביל מדמה את הערוץ שנפער בים סוף בסיפור יציאת מצרים.
18 צפייה בגלריה
POLIN Museum בוורשה שתכננו אותם אדריכלים מפינלנד
(צילום: ArtMediaFactory, shutterstock)
18 צפייה בגלריה
האדריכלים Rainer Mahlamäki ו-Ilmari Lahdelma
(צילום באדיבות Lahdelma & Mahlamäki Architects)
במובן מסוים, מוזיאון "השטעטל האבוד" לא מנסה לשחזר את העיירה שנעלמה אלא ליצור לה הד אדריכלי חדש בנוף הליטאי. כפר קטן של זיכרון, שבו האדריכלות עצמה מספרת את סיפורה של תרבות שנמחקה כמעט לחלוטין, אך ממשיכה להדהד. דווקא בתקופה שבה תופעות של אנטישמיות שבות ומופיעות במקומות שונים ברחבי היבשת, הקמתו של מוזיאון חדש המוקדש לחיי היהודים שהתקיימו כאן במשך מאות שנים היא גם מחווה של זיכרון וגם צעד חשוב בשימור ההיסטוריה היהודית המורכבת של אירופה.
