בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבית כמו רוח סערה, אוספת גרביים מהסלון, מכניסה עוד מכונה ומנקה פירורים מהשיש בזמן שאני ממלמלת טענות בכעס לחלל האוויר שמופנות בדרך עקיפה אך ישירה לבני הבית. לגמרי במקרה ובדיוק בזמן הגיע אליי פרק בפודקאסט "הבית האופטימי" מחברה שבכלל רצתה להסביר לי למה קשה לי לפרוק את המזוודה אחרי חופשה. מבלי לדעת היא שלחה אותי לבינג' האזנות מפיל אסימונים בחסות קולה הנעים של שירלי אבנון קרייזל בנושא מערכת היחסים שלנו עם הבית.
בפודקאסט ובספר שלה הנושא את אותו השם, מציגה אבנון קרייזל פילוסופיה הוליסטית ואמפטית כלפי המרחב הביתי. "אנחנו והבית זה בעצם מערכת יחסים, לא קשר של עובד־מעביד, אלא קשר אינטימי, קשר של אהבה, בדומה לקשרים עם בני משפחה. זה קשר כזה שצריך לטפח ולהשקיע בו", היא אומרת בריאיון, "אם אנחנו ניתן לבית אהבה, הוא יאהב אותנו בחזרה. אני לא אומרת שזה תמיד קל, כמו שגם לא תמיד קל לתת לילדים אהבה ולא תמיד קל להשקיע בקשר הזוגי שלנו. אבל זו מערכת יחסים עמוקה שנמשכת לאורך כל ימי חיינו, בבתים שונים, זה קשר מתפתח מהיום שבו אנחנו נולדים בבית שבו גדלנו ועד היום שאנחנו הולכים מהעולם הזה".
9 צפייה בגלריה
"הבית האופטימי: מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית"
(מעצבת: נועה שורץ, עורכת: ענת בר לב אפרתי)
תשומת לב ואהבה מרוכזת
אבנון קרייזל (54) תמיד ידעה שהיא בן אדם טיפולי. אחרי הצבא היא למדה ריפוי בעיסוק, ולאחר מכן עבדה במחלקות פסיכיאטריות והמשיכה ללימודי פסיכודרמה בסמינר הקיבוצים. בשנות ה־30 שלה הכירה את בעלה עודד וילדה את שלושת בניה בטווח של ארבע שנים. "כל השנים של האימהות הראשונית עבדתי באוניברסיטת תל אביב בחוג לריפוי בעיסוק. מצד אחד אלו היו שנים נהדרות ומאוד משמעותיות ברמה האישית, אבל ברמה המקצועית ידעתי כל הזמן שאני עוד לא יודעת מה אני רוצה להיות. הרגשתי שמשהו חסר לי, אבל לא ידעתי מה הוא וגם לא הייתי פנויה לברר אותו", אומרת אבנון קרייזל.
הייעוד המקצועי שלה התגלה לגמרי במקרה, כשיום אחד התנדבה לסדר את פינת המשחקים בגן של בנה. "בשלב זה הייתי בת 40, בדיוק עזבנו את תל אביב לכפר סבא והחלטתי להתפטר מהעבודה באוניברסיטה ולנצל את ההזדמנות לעשות שינוי מקצועי. הילדים היו אז בני שש, ארבע ושנתיים. סיימתי לסדר את הבית החדש, פרקתי ארגזים, תליתי תמונות וזהו. עוברים שבועיים, שלושה. כלום לא קורה. הרגשתי שמיציתי את האירוע ומשעמם לי, ואני יודעת שהגן המונטסורי של איתן מאוד מאוד מבולגן כבר בתחילת היום. בגלל שאני אוהבת לסדר וכי היה לי זמן, בוקר אחד אזרתי אומץ והצעתי לגננת שאסדר את הגן, ושם התחיל הדבר לקרות. תוך כמה שעות הרגשתי שאני מחוברת לתשוקה מאוד עמוקה שלי. שאני עושה את הדבר שאני הכי אוהבת לעשות ושאני ממש טובה בו. ואני מזהה שלא רק אני מתרגשת, אלא שכולם מתרגשים – הילדים וההורים, והגננת בהלם", היא נזכרת.
"כשחברה שלי יעל גססה במיטה שלה ובאתי להיפרד ממנה, שכבתי לצידה והסתכלנו על התקרה, ואני רואה מאוורר תקרה מטונף. אמרתי לה – 'יעלי, אני לא מאמינה שזה הדבר שאת רואה עכשיו'. שתינו ידענו שזה הסוף. אז הבאתי סולם וסמרטוט, וניקיתי. זה הכי תשומת לב ואהבה מרוכזת"
עד אז נושא הסידור היה בגדר תחביב?
"הייתי אישה שאוהבת לסדר את הבית וידעתי שאני טובה בזה. גם כשהייתי נערה, כשהייתי מגיעה לחברות, אהבתי לסדר להן את החדר. עוד דבר שקרה בשנים האלו כשעברנו לכפר סבא, הוא שהיו סביבי שלוש נשים ממעגל ראשון - יעל וקרן, חברות טובות שלי ואמא שלי - שחלו בסרטן. אני לא יודעת לבשל ולא לאפות, אז כשהייתי באה לבקר אותן, הייתי מסדרת. הן היו שוכבות בסלון ואני הייתי מסדרת סביבן ואומרת, 'אם אתן שוכבות כאן, לפחות שיהיה לכן נעים'. לצערי קרן ויעל נפטרו. כשחברה שלי יעל גססה במיטה שלה ובאתי להיפרד ממנה, שכבתי לצידה והסתכלנו על התקרה, ואני רואה מאוורר תקרה מטונף. אמרתי לה – 'יעלי, אני לא מאמינה שזה הדבר שאת רואה עכשיו'. שתינו ידענו שזה הסוף. אז הבאתי סולם וסמרטוט, וניקיתי. אני מספרת את זה כי אני חושבת שזה הכי דבר לתת. זה הכי תשומת לב ואהבה מרוכזת. הייתה בזה מין בהירות, שגם במקומות האלו זה הדבר שיש לי לתת. בעיניי אפשר להתייחס לסדר כאל מחווה של אהבה, בדיוק כמו לאפות או לקנות. גם אם היא הייתה היום חיה, אין סיבה לשכב ולהסתכל על מאוורר תקרה מלוכלך".
השנים האלו היוו את נקודת המפנה עבור אבנון קרייזל, שם היא הבינה שהתחביב יכול להפוך למקצוע בעל ערך. "הבנתי שיש לי משהו לתת שאנשים צריכים, שכולם צריכים עזרה בבית. פתאום התחברו לי המילים 'בתים' ו'טיפול' וקראתי למה שאני עושה 'בתים בטיפול'. הבנתי שזה לא שעד עכשיו הייתי מטפלת ועכשיו אני מסדרת, אני שגם עכשיו אני מטפלת, פשוט אני לא עובדת במחלקות פסיכיאטריות אלא עם אנשים בתוך הבתים שלהם. גם כשאני מסדרת עם מישהי את ארון הבגדים או עושה עם מישהי סדר במטבח, אני עדיין מביאה את המטפלת שאני לתוך הדבר הזה, וזו עבודה עמוקה ותהליכית, ועולים שם עניינים כל כך רגשיים, כי זה מה שיש בתוך הבית שלנו.
"אחרי כמה שנים הרגשתי שלא מספיק לי רק לסדר, אז התחלתי גם להלביש בתים, ואז בגיל 47 הלכתי ללמוד עיצוב פנים. לא כי הלקוחות שלי דרשו את זה, אלא כי אני הרגשתי שהדבר הזה נחוץ לי כדי לעמוד זקופה יותר", היא מספרת.
כשהלימודים הסתיימו התחילה הקורונה וטרפה את הקלפים. אבנון קרייזל התחילה להרצות בזום על סידור הבית, ומההרצאות האלו נולדה סדרת כתבות באתר של עיתון "הארץ" שקיפלו בתוכן את כל הידע שצברה על הבית ועל הדינמיקות סביב הטיפול בו, וזכו לטוקבקים שקראו לה לאגד את הכול לספר. "פתאום הגיעו פידבקים ואיזו הבנה כזאת שהחיבור שלי של כל העולמות האלו ביחד הוא דבר חדש. אנשים כתבו 'בחיים הבית שלי לא נראה ככה, עד שקראתי את הכתבות שלך' או 'אני מחכה לשמונה בערב שעון קנדה ומתכנן להקריא מילה במילה לכל בני הבית'. טוקבקיסט אחד בשם אבשלום כתב כל שבוע 'מתי הספר? אני מחכה לספר, תארזי לי את זה לספר'. אז החלטתי שאם יש אבשלום אחד שמבקש ספר, אולי הוא לא היחיד, ואז לפני כארבע שנים יצא לאור הספר 'הבית האופטימי'", אומרת אבנון קרייזל.
במה הוא עוסק?
"זה מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית, שמנסה לענות על השאלה איך לתת ולקבל בחזרה אהבה מהבית. הספר מתייחס לשלושת העוגנים של סדר ובלגן, של אסתטיקה ועיצוב ושל יחסים ודינמיקות בתוך הבית. רציתי לכתוב ספר שיהיה כמו 'התנ"ך של הבית', שילווה את החיים שלך בבית, ותוכלי כל פעם לחזור אליו, לקרוא איזו פסקה ואולי להיטען באנרגיה ואז לתת לבית תשומת לב, או אולי להחליט שאין לך כוח עכשיו ואת ממשיכה לשכב על הספה, והבלגן יחכה למחר. יש בו טקסטים וצילומים מקרבים של בתים שמקבלים אהבה, שלא עברו שום סטיילינג".
וזה בניגוד לצילומים המעוצבים שאנחנו רגילות לראות במגזינים או ברשתות החברתיות.
"רציתי שהצילומים יהיו מקרבים, ולא כמו הצילומים שעושים טרן־אוף, כמו שרואים צילומים של דוגמנית מרוטשת ואז מסתכלים במראה וחושבים - מה אני עושה עם הפער הזה בין איך שאני 'אמורה' להיראות וביני? וזה פער שקשה מאוד לגשר עליו והוא לרוב מייצר שנאה עצמית. במקום הדבר הזה, רציתי לתת הצעת הגשה אחרת שבה אני לא מראה בתים מעוצבים מדי, עשירים מדי, מפונפנים מדי ועשויים מדי, שעברו סטיילינג מטורף, אלא בתים אהובים אבל נורמליים. רציתי שאלה יהיו בתים שכשאני מסתכלת על הצילומים שלהם, זה מקרב אותי לבית שלי ועושה לי חשק לתת לו תשומת לב ואהבה, וגם מייצר הבנה שאין בית אחד נכון. ככה זה בית, ככה זה טוב".
מה את חושבת באמת על הסטנדרט שמייצרות הרשתות החברתיות בתחום הזה?
"אנחנו חיות בעולם שיש בו אינסטגרם ופינטרסט. ברור שיש בזה טוב ופחות טוב, אבל עם זה צריך להסתדר. אי אפשר לבטל את זה, אבל אני מנסה להביא איזשהו קול של נרמול, של שפיות. התוכן שלי כולו מתעסק במה שאני קוראת לו 'בית טוב דיו'. זאת אומרת, שחרור הפנטזיה לבית מושלם כמו ברשתות. אגב, ממה שאני יודעת, גם הבתים המעוצבים ברשתות הם בתים שעשו עליהם הרבה מאוד עבודה, גם על הצילום וגם בלהוציא את החיים עצמם מתוך הצילום – למשל, את הכבלים ואת הנעליים בסלון. לא רואים שם שום דבר שקשור לחיים עצמם. זה לא נראה ככה בחיים.
"אני לא אומרת שאין בתים יפים בעולם, בוודאי שיש, ויש גם בתים מטופלים בעולם, אבל אנחנו צריכים לראות משהו ולהבין איך אפשר לקחת מהדבר הזה השראה ולא שנאה עצמית. זה כמו להסתכל על דוגמנית ובכל זאת לזהות משהו בעצמנו, לקחת את החומר שאיתו אני עובדת ולעשות עם זה את הכי טוב שאני יכולה, כמיטב יכולתי בנקודת הזמן הזו".
איך עושים את זה כשאת מחזיקה באיזשהו סטנדרט של סדר וניקיון שלא תמיד תואם את הסטנדרט של שאר בני הבית?
"על משקל 'אם טובה דיה', שאומר שאין אמא מושלמת, אלא אמא שעושה כמיטב יכולתה, זו גם הגישה לגבי הבית. זה אומר להיות באיזושהי תנועה של חיים ועם הבנה שלפעמים יש לי כוח ואנרגיה וזמן וחשק ואני יכולה עכשיו לתת לבית שלי אהבה והוא יהיה יפה ומטופל ומטופח, ולפעמים לא. אלה החיים. התנועה של החפצים בבית קורית בגלל שבבית הזה חיים אנשים. כשהייתי רווקה וגרתי לבד, אף אחד לא הזיז לי שום דבר. כשחזרתי מהעבודה, הבית נראה בדיוק כמו שהוא נראה בבוקר. היום זה לא ככה, כי אני חיה עם בעל, שלושה בנים וכלב שגם הוא מזיז דברים. זה מה שיש".
המחשבה הזאת עוזרת לך לחיות בשלום עם הבלגן?
"מאוד. אם להיות כנה, ברור שיש רגעים שזה מטריף אותי, אני לא כל היום עושה נשימות ומדיטציות על ערמת בלגן, ממש לא. אבל אני מרגישה התפתחות גדולה מאוד ככל שאני מביאה את התוכן הזה. יש עוד הבנה שהייתה עבורי משמעותית - הבית הוא המטען של כולנו, וכל אחד מאיתנו נטען באופן אחר.
"יש אנשים שנטענים מהעובדה שכל דבר נמצא במקום, זו הדרך שהבית שומר עליהם, זה מחזיק אותם. ויש אנשים שנטענים דווקא מהדבר הזה של הפיזור, של להרגיש בנוח. באחת ההרצאות שלי שיתפה בחורה צעירה שגרה עם החבר שלה כשנה, שכל יום כשהוא חוזר הביתה מהעבודה הוא משאיר את המכנסיים שלו זרוקים על הרצפה, וכל פעם היא מסתכלת על זה וחושבת לעצמה - מה נסגר איתו? מרימה אותם מהרצפה ומקפלת. אחרי כמה חודשים שזה נמשך היא אזרה אומץ ושאלה אותו 'תגיד, מאמי, מה זה הקטע עם המכנסיים שזרוקים על הרצפה?', והוא ענה לה, 'הדבר הזה שאת רואה זה הרגע שאני חולם עליו מהרגע שאני יוצא מהבית בבוקר'. זה מסמן עבורו את הרגע 'הגעתי הביתה', ואני מנסה לתת הרחבה של נקודת המבט הזו. הוא לא עושה את זה דווקא או נגדה, זה לא כי הוא עצלן. הוא עושה את זה כי זה מה שגורם לו להרגיש בבית".
יש לך עצה איך מתגברים על תחושת הפנקסנות?
"לפעמים צד אחד יכול להיות מאוד מסודר והצד השני מאוד מבולגן, וכשיש פערים נורא גדולים, הם הרבה פעמים באמת מין קרקע פורייה להתנגחויות. זה מורכב, אין לי נוסחה פשוטה, אבל יש לי איזו הבנה שאותה אני מוסרת כהצעת הגשה – אם יש מישהו או מישהי בבית שיותר אוהבים לסדר וזה בא להם בקלות, אז פשוט שיעשו את זה וישחררו את תחושת הקורבנות. זה גם בסדר לפעמים להיות עם תחושת קורבנות, אבל לפעמים לנסות לוותר עליה. את יכולה להגיד לעצמך - אני מסדרת כי זה עושה לי נעים, כי זה חשוב לי, כי אני אוהבת את זה. אם מישהי מרגישה שהיא צריכה את זה, אז כדאי להבין שקודם כול היא עושה את זה בשבילה, ועל הדרך גם האחרים נהנים.
"בבית שלי אנחנו עכשיו בתקופה שכל הזמן יש אנשים בבית. אין כמעט מצב שהבית נח ואני יכולה לעשות את סיבוב הריסטרט הזה. אז אוקיי, אני מקבלת את העובדה שככה זה עכשיו, זה לא תמיד יהיה ככה. אני יודעת שאני אתגעגע גם לרגעים האלו. לפעמים אני עושה מין זום אאוט מהסיטואציה ואומרת - איזו בת מזל את. יש לך ילדים וזוגיות וכלב, הכול קורה, וזה לא נראה כמו פוסטר. ככה נראים החיים".
אני חייבת להודות שאחרי שהאזנתי לכמה פרקים די השתכנעתי שיש משהו אפילו קצת קוסם בבלגן.
"הסופרת אלונה פרנקל אמרה פעם בריאיון לגיל חובב שכל הדברים היפים הם לא מסודרים. תחשבי על שולחן חגיגי שאת עורכת לארוחה. יש את החלק היפה והמסודר, ואז ישבנו ואכלנו ונהנינו, ואיך השולחן נראה בסופה של הארוחה הזאת? או איך נראית המיטה המסודרת אחרי שעושים אהבה? ככה זה נראה כשנהנים. זה הג'וס של החיים. החלק של הכיף? הוא לא מסודר.
"עוד משהו שמאוד עוזר לי זה להבין שכל הנושא של סדר ובלגן הוא מעגלי, כמו מחזור הירח. זה לא קו ישר וסדרתי וזהו. זה מסודר ואז מבולגן ואז שוב מסודר ושוב מבולגן. ואם אני מקבלת את זה שזו התנועה, שתמיד אחרי סדר יבוא בלגן ואחרי בלגן יבוא סדר, אז אני לא מופתעת שזה קורה ולא מתבאסת. אם אני מסריחה, אני לא נבהלת מזה, כי אני יודעת שאני אתקלח וכשאני אצא מהמקלחת אני אריח ממש טוב. וברגע שאני יודעת איך לסדר את הבית, אני לא מתרגשת נורא מהבלגן, כי אני יודעת מה עושים".
חוברת תרגול וגעגוע לבית
בפסח האחרון השיקה אבנון קרייזל חוברת עבודה בשם "הרגלים פשוטים לבית האופטימי" יחד עם הפסיכולוגית החברתית צילה זק, שמטרתה לשמש כלי התבוננות ומחשבה על הבית, ההרגלים, ההעדפות והציפיות. "זה פורמט של חוברת עבודה למבוגרים, שאני יכולה לשבת עם עצמי או עם בני הבית ולענות על כל מיני שאלות ותרגילים שמחברים אותי לבית. יש לנו כל מיני אמיתות כאלו שאנחנו מסתובבות איתן, לפעמים חיים שלמים, ואנחנו לא עוצרות רגע לחשוב ולשאול את עצמנו אם זה באמת נכון".
בנוסף, היא חלק מפודקאסט שנקרא "בראשית" יחד עם ריי שגב ושרון שגב, שנולד בעקבות אירועי 7 באוקטובר. "ב־10 באוקטובר 2023, שלושה ימים אחרי שפרצה המלחמה, נזכרתי ששלחתי פעם את הספר שלי למישהי מבארי. התחלתי לחפש אותה ברשומות שלי, ומצאתי את השם שרון שגב. לא היה לי מושג מה עלה בגורלה. שבועיים אחר כך ראיתי אותה ברשת וגיליתי שהיא והמשפחה שלה שרדו, אבל הבית שלהם נשרף כליל. בין השאר, כמובן גם הספר נשרף. החלטתי לכתוב לה הודעה באינסטגרם - היי, זו שירלי מ'הבית האופטימי', עוד יהיה לך בית אופטימי. אני אביא לך ספר לבית החדש. חודש לאחר מכן נסעתי לים המלח עם ריי, פודקאסטרית ואשת תוכן, כדי להקליט עם שרון פרק געגוע על הבית שהיה לה. היה לנו קליק, ושרון באותו יום אמרה לנו שהיא רוצה שיהיה לה פודקאסט משלה. ריי ואני החלטנו לקחת את זה כפרויקט והקמנו את 'בראשית'. זה פודקאסט של שלושתינו. ריי עושה את החלק הטכני, אני עושה את ליווי התוכן ושרון היא הפרונט. המטרה היה לעשות לה פודקאסט שיהיה הבית שלה עד שיהיה לה בית פיזי חדש".
למדת משהו חדש על המושג "בית" בעקבות זה?
"הדבר המרכזי שלמדתי הוא שבית זה כל מיני דברים. בית זה גם הקירות, זה המשפחה, זו הקהילה. חיים ילין חזר לגור בבארי אחרי 36 שעות מפרוץ המלחמה, כי מבחינתו זה הבית, אפילו שהוא היה שם לבד. הוא היה צריך להיות על האדמה הזאת. שרון, ששהתה במלון, רק רצתה שיהיה לה מקום משלה. היו אנשים שהרגישו שאם הם נמצאים עם בן או בת הזוג והילדים, זה הבית שלהם, גם אם הם עוברים מהקיבוץ לתל אביב. עבור כל אחד בית זה דבר אחר, ובשביל להשתקם צריך שמשהו בדבר הזה יתקיים, שיהיה עוגן. לכל אחד יש עוגן אחר".
הטיפים של שירלי: איך לתת אהבה לבית שלנו ולקבל אהבה בחזרה?
כשאתם ממיינים חפצים, חלקו אותם לשלוש קבוצות (נשאר, פח, מסירה), ותכננו מראש את המסירה, כדי שהשקיות לא ייתקעו ליד הדלת.
הכניסו ליום־יום תנועה החוצה של חפצים: כמו שמפנים זבל בכל יום, גם חפצים יכולים לצאת מהבית באותן טבעיות ותדירות.
קודם מסדרים את הבית, אחר כך קונים. תוך כדי סידור עומק תגלו מה אתם צריכים באמת, ואז הקנייה תהיה יעילה ומדויקת יותר.
בדיוק כמו לנו, גם לבית יש מצבי צבירה שונים. בשגרה הבית יכול להסתפק במראה יומיומי שהוא טוב דיו, ולהפוך מטופח וחגיגי יותר רק כשבאים אורחים. זה טבעי ונורמלי לגמרי.
טיפול בבית הוא יומיומי בדיוק כמו שטיפול בעצמנו הוא יומיומי.
בחרו במילים מיטיבות שלא מעוררות התנגדות, כמו "להחזיר למקום" ו"תשומת לב לבית".
אנחנו והבית נמצאים במערכת יחסים – לפעמים משקיעים יותר, לפעמים פחות. כמו גלים, כמו בחיים.
האנשים החיים בבית נמצאים על הציר שבין סדרן למבולגן. הפערים האלה משפיעים על ההתנהלות והדינמיקה בבית.
נהגו עם עצמכם בחמלה. סידור בית הוא רצף של פרידות מחלקי חיים ומבחירות שעשינו בעבר. אם אתם לא מסדרים את הבית, זה כי באמת קשה לכם לעשות זאת.
בית זה לא מגזין, וסידור הבית לא מיועד לצילומים ולא למסדר המפקד.
אמצו את המחשבה "טוב דיו – זה הכי טוב שאני יכולה עכשיו".
