עד שיגמרו לך המילים

ברגעיו הטובים – וישנם מעט מדי כאלה, למרבה הצער – "אמלי" הוא לא יותר מסרט חביב. מכשלתה העיקרית של קומדיה רומנטית צרפתית מודעת לעצמה זו נובעת מהמאמץ הניכר שהיא משקיעה בנסיון לשאת חן. סרט נטול רגש אמיתי, שמבקש להקסים את צופיו באמצעות גימיקים חזותיים מעייפים והצטעצעות סגנונית. נדרשת אולי מידה לא מבוטלת של ציניות כדי להפנות כתף קרה אל סרט שכל מטרתו היא לעשות טוב על הלב, אך מצד שני הסרט עצמו מזמין סוג כזה של יחס באופן שבו הוא אינו בוחל בשום תכסיס על מנת להשיג את מטרתו.
בזכות מעשי התחנחנות דומים קטף אשתקד "שוקולד" המתקתק, בכיכובה של ז'ולייט בינוש, שלל מועמדויות לפרס האוסקר, וסביר להניח שגורל זהה ממתין גם לסרט-קצפת של ז'אן פייר ז'נה. חבל, על כן, שיהיה זה דווקא הוא שיביס את "חתונה מאוחרת" בהתמודדות על תואר הסרט הזר המצטיין, אם אמנם יעפיל הנציג הישראלי לשלב חמשת המועמדים הסופיים.

בובה פעורת עיניים

אך לא רק הסרט עצמו הוא מניירה אחת גדולה ומעצבנת. גם השחקנית הראשית בו, אודרי טוטו פעורת העיניים, אינה אלא בובה שתוכנתה לסחוט קריאות התפעלות. היא אמלי, מלצרית מופנמת ובודדה המתגוררת ברובע מונמרטר, שגילוי מקרי של קופסת אוצרות ילדות שהיתה טמונה במשך שנים בסדק נסתר בדירתה מביא אותה להחלטה לעשות כל שביכולתה על מנת לשמח את לב הסובבים אותה. היא מאתרת את הילד, עתה כבר גבר מזדקן, שהיה בעליה של אותה פחית שמונצעס נושנה, ומביאה אותו לידי דמעות התרגשות; מחזירה את רטט הרומנטיקה אל לבה של השוערת המרירה בבניין שבו היא גרה; משכנעת את אביה האלמן לצאת למסע מסביב לעולם אחרי שהיא שולחת לו גלויות מכל קצות תבל בהן מככב גמד הגינה שלו; ובין היתר גם מפליאה את תעלוליה בירקן השכונתי שמתעלל בעוזרו רפה השכל.
מספר עיתוני שמאל צרפתיים התבטאו בחריפות כנגד "אמלי" משום ייפוי המציאות שבו המשרת, לטענתם, את משנתו הגזענית של לה פן. אלא שהמציאות המתוארת כאן (ושופצה באמצעים דיגיטליים) אינה מיופה יותר מזו המוצגת בסרטיו של וודי אלן, למשל, שגם הם הלוא נטולי שחורים וזרים. "אמלי", אכן, נראה כמו גלויה (או כמו סרטון פרסומת ארוך ל"פלאפון נקסט" – כל כך מתוק עד שיגמרו לך המילים), אבל סביר להניח שלא היו אלה עודפי האופטימיות לבדם שהפכו אותו ללהיט במולדתו.

מתאמץ להקסים

בראש וראשונה, סרטו של ז'נה מתכתב עם יצירות הביכורים של במאי "הגל החדש" בצרפת, שיצאו בסוף שנות ה-50 וראשית ה-60 עם מצלמותיהם לרחובות פריז, וכמו בראו מחדש את דימויה הרומנטי-קולנועי. "אמלי", לפיכך, מבטא נוסטלגיה עמוקה לדימוי הקולנועי של פריז כפי שקובע בסרטים ההם, אך מה שנתפס כשובבות רעננה ב"זאזי במטרו" שביים לואי מאל ב-1960, נראה עתה כמחווה מתמשכת וסנטימנטלית עד זרא.
הדמיון הבולט בין אודרי טוטו (שנצפתה בעבר ב"ונוס ביוטי") לאודרי אחרת, הפבורן (שהופיעה בכמה סרטים רומנטיים בולטים המתרחשים על רקע פריז – "חידון בחרוזים", למשל, או "פריז התוססת"), מבסס את היותה של אמלי עצמה פנטזיה (הפבורן עצמה היתה, קודם כל, דימוי קולנועי), שכמו הקולנוע מממשת את התשוקות והחלומות הכמוסים של סובביה. אבל הפבורן הצטיינה בקלילות מענגת בעוד על מצחה של טוטו מבצבצים אגלי זיעה במאמץ להקסים, ואת שפע טוב הלב שלה אמלי מפגינה באמצעות פלישה אובססיבית לחייהם של זרים, מה שמדגיש פעם נוספת עד כמה קטן המרחק בין קומדיה רומנטית וסרט אימה.
הבמאי ז'נה זכור בעיקר בזכות "דליקטסן" (1991) ו"עיר הילדים האבודים" (1995), שני סרטי פנטזיה אפלים וגרוטסקיים שביים עם שותפו לשעבר, הקרטוניסט מארק קארו, בטרם פנה ליצירת הפרק הרביעי והמאכזב בעלילות הנוסע השמיני. "אמלי" (שמתרחש באורח תמוה סביב המועד שבו נספתה הנסיכה דיאנה) נפתח אמנם בסידרה משעשעת של גאגים חזותיים משולבים בהומור שחור אופייני לז'נה, אך המשכו מוכיח שגם טוב לב יכול בהדרגה להפוך למייגע, וחלקו השני - שבו, מטעמים רומנטיים, מתזזת הפיה הטובה ממונמרטר זבן בחנות פורנו השוקד על אוסף תמונות פוטו-רצח (הבמאי-שחקן מתייה קסוביץ', "השנאה") – נמתח ומעייף. "אמלי" הוא בפירוש סוכריה של סרט, אבל ממתקים, כידוע, מקלקלים את השיניים.