שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    1. ריק ומושחת. 2. יש בו הכל
    ריקני או יפהפה? נועה מנהיים נעלבה מ"שר הטבעות". שחר מגן אהב
    נגד בעד 

    נגד
    פיטר ג'קסון עשה עסקה עם השטן. "אני רוצה לעשות סרט מהספר הזה, איך קוראים לו, נו, זה עם הקווסט ההוא למגר את הרוע האולטימטיבי, הקרבות המדהימים והקסמים".

    "כישור הזמן? רומח הדרקון?" שאל השטן. "לא. נו, ההוא עם הטבעות", ענה ג'קסון. "אהה", חיכך השטן את ידיו ושלף את החוזה שחתימתו של ראלף בקשי כבר מקושקשת עליו. "נמאס לי מסרטי אימה דלי תקציב ומקיט וינסלט, אני רוצה משהו עם אפקטים מרהיבים וקרבות שחבל על הזמן! אני רוצה אוסקרים!" דרש ג'קסון. "אין בעיה", אמר השטן, "רק תחתום פה ופה", הושיט לו טבעת זהב מנצנצת ונעלם בעננת עשן לפני שג'קסון הבין שהנשמה שמכר לא היתה שלו, אלא אחת רבת ערך הרבה יותר. נשמתו של הספר עצמו.

    אחרי ההקדמה העל-טבעית הזו, בואו נעבור למשהו הרבה פחות קסום, היינו, הסרט. בחצי השעה הראשונה הייתי בעננים. על המסך ריצדו תמונות שנדמה היה שנשדדו הישר מבנק הדמיון שלי. הוביטון השלווה על מחפרותיה הנאות, איאן מק'אלן הנפלא כגנדלף המושלם ביותר שניתן להעלות על הדעת, ואיאן הולם הנהדר (אל דאגה, עוד מעט יאזלו הסופרלטיבים) כבילבו באגינס, סמל הנוחות הביתית שנאבק עם אחיזתה של הטבעת ובסופו של דבר מוריש אותה לאחת מטעויות הליהוק הגדולות ביותר בכל הזמנים - אליג'ה ווד כפרודו באגינס. מפה זה הולך ומידרדר. במקום ארגורן בן אנתורן, יורש איסילדור, הצעדן המיתולוגי והפסען במלוא אונו, קיבלנו ערס עול ימים, חמום מוח, לא מגולח ומשומן שיער (ויטו מורטנסון). אחר כך הופיעה אחת הנשים המיותרות ביותר בסרט, ליב טיילור, כביתו של אלרונד, ארוון. טיילור ממלמלת שברי משפטים באלווית, ומורטנסון האמיץ מאמץ אותה אל חזהו הגברי, המוסיקה מתגברת, קאט. אנחנו בערוץ הולמרק, כמובן.

    בין לבין יכולנו להתבדר בחברת הוגו וינביג בתפקיד אלרונד, כשהוא מנסה להחליט האם העובדה שהלחימו לו תוספות שיערה אמור לגרום לו להתנהג כמו דראג קווין אצילית, או שמא עדיף להשתמש בחיתוך הדיבור המדויק של אייג'נט סמית' הזכור לטוב מה"מאטריקס". פה ושם היו הברקות של ליהוק משובח יותר, כמו שון בין המעולה בתפקיד בורומיר, אורלנדו בלום כלגולס או כריסטופר לי כסארומן (למרות שלפי הציחקוקים בקהל, אני לא היחידה שחשבה שהוא נראה בדיוק כמו השיח' יאסין). בארץ השחורדיניות, המוכרת לקוראי הספר כלוריין, אפשר היה לצפות בקייט בלאנשט הענוגה מתמודדת באומץ עם מה שהבמאי הותיר לה מתפקידה של גלאדריאל, ואז יצאנו שוב לדרך ולעוד כמה קרבות נוסח "זינה" (אני נשבעת לכם שיכולתי לשמוע אותה עושה "קולולולו" במרחקים), והלאה לסצינת מותו של בורומיר (המרגשת, חייבים להודות) שגנובה מתחילתו של הכרך השני בספר.

    אז מה היה לנו כאן? כמה שחקנים נפלאים, כמה איומים, נופים מדהימים, פירוטכניקה מרשימה, כוריאוגרפיית קרבות אפקטיבית, אורקים מבעיתים שמעידים על עברו של ג'קסון כבמאי סרטי אימה, וזהו. ג'קסון הצליח לייצר אלבום תמונות יפהפה של הארץ התיכונה, שמרוקן מכל מה שהופך את "שר הטבעות" לאחד הספרים הטובים והמשפיעים ביותר של המאה. מסעה של חבורת הטבעת אינו רק עוד קווסט. הוא אבי הקווסטים. הוא לא סתם עוד ספר הרפתקאות, אלא הביטוי הספרותי העז ביותר שניתן למלחמה הבלתי פוסקת בין הטוב והרע. "שר הטבעות" הוא אבי הפנטסיה המודרנית, והקודקס המיתולוגי שלה. "אחוות הטבעת" הוא רק עוד סרט, וזה לא מספיק.

    אז בבקשה, תשאירו לנו את הדמיון, תאפשרו לנו להמשיך לחלום ואל תעצבנו אותנו עם משהו שהוא דומה אבל לא בדיוק, וכמעט אבל לא לגמרי. ג'קסון צריך היה ללמוד את הספר מעט יותר לעומק. הטבעת משחיתה את כל מי שנושא אותה, וזה כולל אותו.

    נועה מנהיים

    חזור למעלה
    בעד
    ובמסגרת ההשוואה המתבקשת אפשר כבר מעתה לסכם ולומר ש"שר הטבעות: אחוות הטבעת" הוא-הוא הטיול השנתי של החורף האחרון, ואילו הרפתקאות הקוסם פוטר לעומתו הן הגרסה של אלה שבחרו להישאר באוטובוס (נכון, צריך להיות בשקט, הנהג נרדם). הבמאי פיטר ג'קסון נגע בקודש הקודשים - טקסט רחב במיוחד שרבים דנים בו, מגנים עליו, מתווכחים עליו, ובעיקר לא מוותרים - והצליח לו.

    ראשית, ג'קסון עשה מעשה יפה עבור כל אלה שאינם מסוגלים לצלוח את התיאור האינסופי על החיים בפלך, שריבוי שמות אינו מענג אותם כל כך, שמתבלבלים בין ההוביטים, הדרדסים והקטקטים, והכניס גם אותם, ב-173 דקות, לקהילה הנחמדה הזו. הקהילה, אגב, מעט בפאניקה: עוד רגע, כך לוחשים הקולות ממערב, יגיעו ילדים רכים שיוכלו להגיד "ראיתי את הסרט" ולא להרגיש רע (כדי להרגיע, הנה הצעה: להיכנס לפורום של החובבים בכל מקום ברשת, להשתתף בנימוס, לגלות בורות ולהנות מכל רגע. נאצות למטה).

    "שר הטבעות" הוא אחד הסרטים העשירים של העת האחרונה. הכל יש בו, ובעיקר הרבה טעם. מהסוג של אלה שיכולים להרשות לעצמם הכל, ולא מתאמצים יותר מדי. תנסו רמת השרון מול כפר שמריהו. הוא עשיר בתקציב (270 מיליון דולר זה בהחלט כסף), בשחקנים, בעיצוב, בצילום, בפסקול; הכי רחוק מדלות החומר. בניגוד, נניח, ל"מולן רוז", שעושה בעיקר שרירים, ב"שר הטבעות" אי אפשר שלא להשתנק, להתנשף, אך גם להיעצר, לקחת אוויר, רגע לפני הבחילה, רגע לפני המניירה (שימו לב לסצינה היפהפיה עם גנדלף והפרפר). ולמרות כל הסיבובים והקישוטים, דווקא בהפקה המרשימה הזו, הכוח האמיתי שמתגלה אינו ביערות, בנהרות או בשדות (למרות שגם הם עושים את עבודתם נאמנה) אלא בתווי הפנים.

    רק המפלצות מפשלות

    "שר הטבעות" הוא סרט של אנשים יפים. הכי יפים. לא מהסוג הרגיל, המשעמם, אלא מאלה עמוסי הפגמים שנחקקים היטב בזיכרון. את המצעד פותח פרודו בגינס, הוא אלייז'ה ווד, שמסתובב באיזור מגיל תשע וזכור בעיקר כנער האובדני מ"סופת קרח". ווד הוא ד"ר ג'ייקל ומר הייד אמיתי, ונראה שהקמטים מצדי עיניו נחרשים ומעמיקים במהלך שלוש השעות. בעצם שם, מתברר, שרויה הדרמה האמיתית. איאן מק'אלן, מצידו, שם את דמבלדור בכיס הקטן. מק'אלן הוא אחד השחקנים האוהבים עלי ואיש יפה בעליל ("אלים ומפלצות", "אקס-מן"), ולא משנה כמה כובעים, גלימות, שמלות ושרביטים יקשטו אותו, לא ניתן יהיה להשיל ממנו את מבט הקצין הטוב והחכם, שצמא לטובעים חדשים. אפשר גם לציין את הקפלים באוזניה הנהדרות של ליב טיילור; את איאן הולם כבילבו היקר; ויגו מורטנסן כארגורן; אורלנדו בלום שמשחק יפה בחץ וקשת ומריח צרות; ואפילו כריסטופר לי (שיופיע בקרוב ב"מלחמת הכוכבים") כסרומן. כל היופי הזה נחתם בקרסוליה של קייט בלאנשט, שלעולם לא ניתן יהיה להכריע אם היא האשה היפה בעולם או לא.

    בין כל אלה, דבר אחד נשאר צורם: המפלצות, אפעס, לא משהו. זהו כלל ידוע: כשלא מביטים ברוע, הכל בסדר. אפשר לדמיין. ברגע שמעמתים אותנו עם יציר דמיונו הילדותי של מעצב-על, עולה החשד שמישהו זיפזפ בלי ששמנו לב לערוץ שלוש.

    בסופו של דבר, פיטר ג'קסון מצליח לרפרף על השלמות, ובעיקר לעורר סקרנות רבה: לאחר שתיגמר הטרילוגיה והעולם יירגע, יהיה ודאי סרטו הבא, הפוסט-טולקיני, משהו שכדאי לחכות לו. לאחר שגמר בהצטיינות את בית הספר לאפקטים ולאפוסים שלא נגמרים; לאחר שבחר, הלביש והצעיד את האנשים היפים בעולם; לאחר שכבר למד כל מה שצריך לדעת על מסע בשלג, ואין שני לו בצילומי לילה במערות נידחות, אולי יגיע הזמן לקבל ממנו יצירת מופת אמיתית. כי הדרדסים זה נחמד והכל, אבל פול תומאס אנדרסון מרגיש קצת לבד.

    שחר מגן

    חזור למעלה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נופים...
    עוד נופים...
    יש גם נופים
    אלייג'ה ווד. ליהוק משובח
    7 לילות
    מומלצים