5. שבת שחורה ברצועה

כל החיילים הגיעו. אחרי הפעלת צו 8 ההתגייסות הייתה מדהימה. קיבלתי טלפונים מחו"ל של חיילים ששואלים אם לקחת את המטוס הראשון לארץ, ואנשים עם תינוק בן שבועיים בבית, שעזבו את הכל והגיעו. כרגיל, ישנם גם אלה שלא ראיתי כבר שנים, וכנראה לא אראה יותר. אבל הרוב המכריע כאן, ועוזר לנו לחזק את השורות. הגברנו מאוד את הפעילות, מתוך ידיעה שאם נפעל וניזום, נחטוף פחות. הוצאנו בטפטוף איטי את החיילים הביתה להתרענן, לעשות כביסה ולנוח.
פתאום ראיתי את העוצמה של גיוס מילואים אמיתי, בלי תירוצים ובלי התחמקויות. כולם ניגשים ברצינות לפעילות, הוויכוחים הרגילים של מי סוחב את הפק"לים הכבדים נעלמו, ובתדריכים כולם מאזינים ברצינות ובשקט.
הימים הבאים היו שקטים מאוד. אחרי רצף האירועים המטורף שליווה את הכניסה שלנו לגזרה השתרר שקט מתוח בכל האזור. השקט הזה מפחיד אותי, אמר לי אחד ממפקדי החיילים ששומרים על היישוב לידנו, וגם לי היה נראה שזה השקט שלפני הסערה הבאה. ההתראות החלו להצטבר, וניסינו לנתח כיצד אנחנו נערכים למענה מול מבול האיומים שמתקרב.
את הכלבה שלי הבאתי הפעם איתי למוצב. היא הייתה מסתובבת בינינו, מכשכשת בזנב, מקבלת אהבה מכולם ואוכלת מכל הבא ליד. בכל פעם שהייתי חוזר מפתיחות צירים וסיורים בגזרה היא הייתה קופצת על הג'יפ בשמחה ונותנת לי, ולו במעט, תחושה של בית. מדי פעם, כשהיו יריות, הכלבה הייתה נתקפת חרדה ובורחת אל מתחת לשולחן בחדר המבצעים, רועדת כולה.
העומס הרב ושעות השינה המעטות מרטו לי העצבים, הגב כאב מאפוד המגן הכבד, ההתמודדות הקשה עם השגרה נטלה ממני את כל הכוחות. צא הביתה לנשום קצת אוויר, אמר לי אחד הקצינים, אתה חייב להירגע קצת. החלטתי שאני יוצא ל-24 שעות, וחוזר במוצאי שבת, כדי להיערך היטב לבוקר של יום ראשון. וידאתי שכל הקצוות סגורים לפני שאני יוצא, שהאנשים מתודרכים ומוכנים.
היציאה החוצה מרצועת עזה מפחידה ומאיימת. האזור הזה מתאים בקלות להגדרה של האזור המאובטח בעולם. עמדות מבוטנות בכל פינה, טנקים ונגמ"שים מסביב לציר ששני צדדיו חשופים מבתים ועצים. הבתים היחידים שקרובים לציר מחוררים מקליעים, והמכוניות האזרחיות הבודדות נוסעות במהירות מטורפת. היישובים הישראליים נראים נטושים למחצה ומוזנחים, ומאות פועלים פלסטינים, שנכנסים כל בוקר לעבוד בחממות ובמפעלים, גורמים לך להיות חשדן כלפי כל אחד.
פתאום נגלה לפניך מחסום, והמציאות משתנה באחת. שדות חיטה ירוקים מאופק לאופק, חורשות עצים ומטעים, אווירה מרגיעה של בתי קיבוץ, ותחנת דלק עם מזנון קטן ליד. אחרי שעת נסיעה אני מגיע לתל-אביב, והמגדלים הגבוהים נראים לי כאילו לקוחים מסרט מדע בדיוני.
אני מגיע הביתה, עייף ומלוכלך, מתקשה להסביר לחברה למה אני לא מקדיש לה את תשומת הלב, שהיא ראויה לה, אחרי כל-כך הרבה זמן של ציפייה ודאגה, טורף משהו שהוכן בהרבה אהבה ומתרסק על המיטה.
בשעה שש בבוקר אני שומע את הטלפון מצלצל, קופץ מהמיטה בטרוף, מחפש את הטלפון בחשכה ומאזין. על הקו הסגן שלי. אני רוצה להיות הראשון שאומר לך את זה, הוא אומר. הבוקר נתקלנו בחוליית מחבלים. יש לנו הרוג ושני פצועים. שני המחבלים הרוגים.
לא ידעתי מה לעשות, לצעוק או לבעוט או לזרוק את הטלפון לכל הרוחות. הרגשתי שלא הייתי שם בדיוק כשהיה צריך אותי. עליתי מייד על מדים ולקחתי אתי את הנשק ואת הכלבה שלי, שכל החיילים מכירים. נכנסתי לרכב ונסעתי במהירות מטורפת, חוצה רמזורים אדומים בעיר שהייתה מנומנמת בשבת בבוקר. תוך שעה וחצי הייתי כבר במוצב, מסתכל בפנים של החיילים ההמומים, שמתגודדים בקבוצות ומנסים להבין מה קרה שם. אחרי מספר שעות כינסנו את כולם והסברנו את האירוע שלב אחרי שלב, את הזחילה של המחבלים לגדר, את החדירה, את מכת האש הרצחנית שלא פגעה במחבלים, את היוזמה של מפקד כיתת הכוננות ואת ההיתקלות מטווח קצר. התוצאה הסופית אמנם מנעה הרוגים ביישוב, אבל הותירה אותנו כואבים, כאילו מישהו מהמשפחה שלנו נהרג, כאילו איבדנו אח.
אחרי הצהריים שוב נפתחה אש על כוח שלנו שביצע סריקות באזור החדירה. הפעם ירינו כמו משוגעים, ורק בחסות טנק הצלחנו לחלץ את הכוח לאחור ללא פגע. חילופי האש נמשכו עד החושך, ואז השתרר שוב שקט. כשחזרתי למוצב אחרי שעות ארוכות של שהייה בשטח, אמרו לי שהכלבה נעלמה.
למחרת התחילו להגיע שמועות רעות מהשטחים. החטיבה שלנו כבר מספר ימים בלחימה קשה באחד ממחנות הפליטים, ויש ידיעות על הרבה קורבנות. לא ידעתי אם להודות לגורל על זה שנשארנו בעזה, או לכעוס על הגורל שלקח מאתנו חלק מנפשנו.