האיום האיראני

שיגור הטיל האיראני שיהאב 3 עורר כאן מהומה תקשורתית, בעיקר בעקבות הידיעות שהוא מסוגל לפגוע בכל מטרה בשטח ישראל. אבל האם יש הצדקה למהומה זו?
ראשית, צריך להבדיל בין טיל קרקע-קרקע לבין הראש הקרבי (רש"ק) שלו. טיל נושא פצצה אחת למטרה. לעומת זאת, מטוס תקיפה נושא לאותו מקום 10-4 פצצות, מדויקות לאין-ערוך. לכן אין משמעות רבה לטיל בעל רש"ק רגיל. למעשה, גם טיל בעל רש"ק כימי או ביולוגי מוגבל מאוד ביכולתו להסב אבדות גדולות למדינה בעלת רמת התכוננות כמו זו של ישראל.
סכנה משמעותית הניצבת בפתח היא ראש הקרב הגרעיני. לפי המידע הגלוי שנמצא בידינו, הסיוע העיקרי שמקבלת איראן מגיע מרוסיה. איום על ירושלים הוא גם איום על מוסקבה, או במלים אחרות, הצטיידות איראנית בנשק גרעיני תהווה איום על ערים רבות ברוסיה. הרוסים חכמים דיים כדי להבין זאת, ועלינו לבחון האם יש בטענתם שאינם מסייעים לאיראן לפתח נשק גרעיני לפחות שמץ של אמת. הערכה שקולה עשויה להביא למסקנה שהרוסים לא יסייעו לאיראנים לרכוש יכולת גרעינית. יתר על כן, האיום האיראני יחול לא רק על רוסיה, אלא גם רוב הכוחות האמריקניים במזרח התיכון, ומותר לשער שארה"ב תפעל בנחישות למניעת איום גרעיני על כוחותיה, איום אשר יגביל את חופש הפעולה שלה באזור רווי נפט. על רקע זה, כדאי לבחון מחדש עד כמה קרובה איראן לנשק גרעיני.
לדברי מזכיר המדינה קולין פאוול, הגיעו האמריקנים להבנה עם הרוסים על מטרה משותפת: מניעת נשק גרעיני מהאיראנים. לפיכך נראה שבעניין זה יש לארה"ב, לרוסיה ולישראל אינטרס משותף. אסטרטגיה ישראלית נבונה ושקולה תמשיך בנסיונות לשכנע את ארה"ב ורוסיה לסכל תוכנית גרעינית איראנית, ולא להפוך את איראן לאויב במוצהר.
על ישראל להתכונן להגנה ולהתקפה, אבל בממד ההצהרתי, המדיני והדיפלומטי עדיף לאמץ גישה ממתנת ומנטרלת יצרים ואידאולוגיה, במקום ההצהרות התוקפניות שנשמעות כעת. הרי יש גם יתרונות להתחזקות איראנית: אי אפשר להתעלם מהאיום הישיר של איראן על עירק, וכזכור "אויב אויבי הוא ידידי".
תקופת מעבר זו מדרבנת בחינה מחדש ושידוד מערכות בתפיסת הביטחון של ישראל. לדוגמה: עד מלחמת ששת הימים, היתה ישראל זקוקה למדיניות של עמימות גרעינית עקב הספק ביכולתה להתקיים, והחשש שהמאזן הקונבנציונלי החיובי לא יחזיק מעמד שנים רבות. אולם, מלחמת ששת הימים, ועוד יותר הסכם השלום עם מצרים, 12 שנים אחר-כך, הביאו למאזן קונבנציונלי עדיף ויציב של ישראל על פני אויבותיה. כיום, כאשר כמעט כל גבולה של ישראל פרט לרמה הסורית, הם גבולות שלום (מצרים וירדן), וגבול לבנון אינו מנוף למלחמה כללית, אפשר להניח כי עוצמתה הקונבנציונלית של ישראל מספיקה להתמודדות עם איומים קונבנציונליים במזרח התיכון.
לעומת זאת, גירעון האזור, כלומר יצירת סביבה שבה המדינות העיקריות אכן יצטיידו בנשק גרעיני, ישנה את יחסי הכוחות. מאזן אימה של נשק להשמדה המונית הוא לרעת ישראל. עקב יחסי האוכלוסייה, עלולה אחת המדינות היריבות להתפתות להשתמש בו, למרות הסיכון לספוג תגובה קשה. בפשטות, על ישראל לשקול מחדש מדיניות של שאיפה לפירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית, לפני שאיראן ועירק יצליחו להשיג כושר גרעיני מבצעי.