יוכשר ערוץ 7

מחבל או לוחם חופש?

המאבק בין ימין לשמאל בימים אלה הוא כה קיצוני עד שאפילו אינו נסוב סביב דעה, אלא סביב עובדות הקשורות אל ההווה או העבר הקרוב. כאילו היו הצדדים הנצים שני ברנשים היושבים מול תריסים מוגפים, האחד אומר "בחוץ זורחת השמש", והשני עונה: "טעות בידך, ברשותי מידע אמין כי לילה כעת".
הנה, על קצה המזלג, מבחר שאלות שלגביהן העובדות הבסיסיות שנויות במחלוקת: מה הציע ברק לערפאת? מה קרה בג'נין? כמה פלסטינים חפים מפשע מתו בשנתיים האחרונות? האם ערבי הנחשד על-ידי צה"ל בדבר-מה הוא אוטומטית וגנטית אשם בכך? כמה פלסטינים יש? האם ערפאת גוסס, משוגע והומוסקסואל? האם האמנה הפלסטינית בוטלה? מה לומד נער פלסטיני ממוצע? האם הלבנונים מפגיזים מטוסים ישראלים המתגרים בהם בשמי לבנון או שהם יורים על מטוסים ישראלים תמימים?
גם שפת הסיקור היא סיבה למאבק. האם ראוי להקדיש שלוש דקות במהדורת החדשות לילד פלסטיני שרוסק על-ידי פגז, והאם יש לציין את שמו? האם השטחים כבושים על ידינו או שהם נחלת אבותינו? האם פלסטיני שמגן על יישובו מפני טנקים ייקרא חמוש, לוחם, לוחם-חופש, חייל, טרוריסט, רוצח או מחבל?
בימינו, הכתבים הצבאיים והכתבים לענייני שטחים הם למעשה פובליציסטים לכל דבר, במיוחד כשמדובר בעובדות יבשות, פיזיקליות.

מהי המציאות

מתוך כך, מרחב גדול ככל הניתן של מידע חדשותי הוא חיוני לקביעת דעה. אחד הכלים המרכזיים להשיג מידע אודות "המציאות" הוא המבזקים הרדיופוניים. לאותם מבזקים מקשיבים עורכי הטלוויזיה המעוניינים לדוג אייטמים לתוכנית הערב, אנשי סוכנויות הידיעות, וטיפוסים שסתם מעוניינים להתעדכן. הבעיה היא שבישראל יש שני גופי רדיו שאחראים על אותם מבזקי חדשות – האחד הוא משרד הביטחון, הממונה על מבזקי גלי צה"ל, והשני הוא משרד ראש הממשלה, המפקח על תכני קול ישראל.
כך יצא שערוץ 7 מגיש את המבזקים העצמאיים היחידים במדינה. תחנת רדיו זו, על אף שכיוונה ברור, מגוונת באופן מוזר את תזונת-המידע של האדם המסכן, שמנסה לברר "מהי המציאות" שלא דרך שופר המדינה. למעשה, המדינה גם שולטת בתחנות הרדיו המקומיות, בערוץ 2 ובערוץ 10 באמצעות מליאות שאותן היא בוחרת. ולכן תופעות כמו ערוץ 7 ו"מקור ראשון" הן נהדרות מבחינת העצמאות התקשורתית.
על אף שאני מחזיק בדעה שהפלסטינים הם הצד הצודק בשלב זה של הסכסוך, ושאנחנו הצד שאשם יותר במרחץ הדמים הנוכחי (כמו הלבנים בדרום אפריקה, הצרפתים באלג'יריה והסובייטים במזרח אירופה), אני נהנה לקרוא בעיתון הימין "מקור ראשון".
זהו עיתון שאינו קשור למשפחות התקשורת בישראל. ב"מקור ראשון" אפשר למצוא את הדעה האמיתית של אנשים שכותבים לציבור שלהם, ולא דעה שמונחית באמצעות עורכים חילונים, שלעתים אוחזים בדעה שונה. חוץ מהמדור המוצלח לטיולים בארץ, יש בו גם מידע מרתק ורבת-ערך על המתרחש בשטחים.
אולי רבים מהשמאל מעדיפים לראות בהם אויבים, אבל אני רואה במתנחלים, בחובשי הכיפה ובציבור הלאומי בראש ובראשונה אנשים, מגזר בעל מאפיינים טראגיים, שזכותו לכלי תקשורת אותנטי, ממש כמו ערביי ישראל, כמו עדות המזרח, כמו הצמחונים וכמו נהגי המשאיות עם עיתונם "על הגובה".

מוזמנים לדירה למטה

בלי קשר לזה שאני מעוניין כי אותם אנשים בדובון יעזבו את הווילות והקוטג'ים שבשטחים שאינם שלהם, ויעברו לגור בקומה מתחתי, הציבור הזה עדיין מקופח בתקשורת, ויש לו צורך לביטוי שלא יוכתב באמצעות ועדות ומכרזי-סרק כמו ערוץ 10 וערוץ המסורת הייעודי, אלא כלי תקשורת אותנטי כמו ערוץ 7.
בימים אלה, כשהאינטרנט עמוס באתרי חדשות עם גוון ימין קיצוני כמו "רוטרנט", "ממר"י" ו"תיק דבקה", ושבכל תגובה ופורום מופיעות אמירות מעוררות חלחלה, משחק החתול והעכבר מול משדרי ערוץ 7 ותחנות ש"ס הוא ילדותי בלבד. הגיעה העת להפוך את ערוץ 7 לתחנה חוקית.