עדיף ערפאת עייף

תארו לעצמכם שאנחנו משגרים את ערפאת במטוס לחו"ל. למחרת הוא מופיע בעצרת האו"ם, מאופר כיאות באבק ובדם, נושא נאום חוצב להבות על סבלות הפלסטינים וקורא להתערב ברצח עם. בערב הוא חוזר על כך ב-CNN ,BBC, בטלוויזיה הצרפתית, הגרמנית והישראלית. יהיה לנו קשה עד מאוד להתמודד עם המנהיג שנופל וקם כציפור החול, שמסמל לעולם את דיכוי עמו על-ידי קלגסי צה"ל. תרחיש כזה מאוד לא מתאים לנו.
רוב ההערכות והתוכניות העוסקות בסוגיית מלחמת התשה - התשה כלכלית וחברתית - מתמקדות בחוסנו של ארגון המטרה ובנקודות החולשה שלו. במקרים לא מעטים מוקד חולשה מרכזי הוא המנהיג של היריב, כשהיעד הוא להחליש את כושרו לקבל החלטות ולהנהיג את עמו.
לדוגמה: צ'רצ'יל נשחק עד דק בשנים הארוכות והמתישות של מלחמת העולם השנייה. אחריה, איבד את יכולתו להנהיג, להבין ולנתח את ההווה, והמשיך לדשדש בשולי הפוליטיקה עוד שנים ספורות; רוזוולט החולה נשחק גופנית ונפטר עוד לפני תום המלחמה; גם לבו של נאצר לא עמד לו ונדם במהלך מלחמת ההתשה.
אבל למה להרחיק? בן-גוריון נשחק גם הוא, "נזרק" ממפא"י וסיים את הקריירה שלו כחבר כנסת נטול כוח, לאחר ש"ילדיו", דיין ופרס, עזבוהו לאנחות; גם בגין איבד את כושר ההנהגה שלו, ופרש בשיא כוחו הפוליטי לבידוד שכפה על עצמו; לעולם לא נדע עד כמה השפיעו מחלתה הקשה של גולדה מאיר והתרופות שקיבלה על החלטותיה בימים הקריטיים שלפני מלחמת יום הכיפורים ובתחילתה.

אפשר בלי, עדיף עם

ועכשיו, מכל עבר נשמעות קריאות לגרש את ערפאת, ובמקביל יש שטוענים כי לא ייגרם כל נזק אם המנהיג הפלסטיני ייפגע בשוגג באופן טרמינלי. בשני המקרים עלולה ישראל לשמוט כמה יתרונות: אם ייצא ערפאת לחו"ל הוא יהפוך פעם נוספת למנוף תקשורתי, דיפלומטי ומדיני; מותו, מצד שני, עלול להעצים את הדמות שהוא מסמל עבור העם הפלסטיני ולגרום לתפנית בינלאומית שלילית כלפי ישראל.
החלופה העדיפה היא להמשיך להפעיל לחץ אישי על ערפאת. אפשר לשער ששהות ארוכה במוקטעה, כשהוא מנותק מחבריו לדרך ולטרור, אובדן כל מכשירי השלטון האישי שלו, בעודו בתנאי מחייה הולכים וקשים בבית הרוס למחצה, עם הפסקות חשמל, מים ותקשורת – כל אלה עשויים לשחוק את כושרו הגופני והנפשי, את יכולתו לקבל החלטות, את נחישותו ואת התנגדותו למהלכי פשרה.
אפשר לשער כי מנהיגות פלסטינית יחד עם ערפאת מוחלש, עייף ומותש, היא זו שתוכל להגיע אתנו לפשרה. ערפאת דרוש כדי לשכנע את העם הפלסטיני בצורך בפשרה. אפשר בלעדיו, אבל עדיף באמצעותו, בעודו מהווה סמל לאומי רב עוצמה.
אינני בטוח שאסטרטגיה של פירוק מוחלט של כל מרכיבי השלטון הפנימי ברשות הפלסטינית מועילה ביותר. אבל במקום לדון בהווה, עלינו לבחון לאן להתקדם. במצב הנתון, החלופה העדיפה היא שחיקת כושר ההתנגדות האישי של ערפאת, משום שהוא מהווה מעוז התנגדות עיקרי להפסקת אש ולתחילתו של תהליך מדיני.