לא כל סרט אמור לשנות לך את החיים

כשיצא ספרו הראשון של רם אורן, "פיתוי", לחנויות הספרים בקיץ 1994, היה ברור שמדובר בהיסטריה מזן חדש. בראיון לקראת צאת הספר אמר אורן, אז עורך מוסף "7 ימים": "רציתי ספר שיגרום הנאה מתחילתו ועד סופו, בלי יומרות ספרותיות. נוסחה שעובדת בכל מקום". היום, רגע לפני שהעיבוד הקולנועי לספר, שמכר למעלה ממאה אלף עותקים, עולה על מסכי בתי הקולנוע, אומר במאי הסרט ערן ריקליס את אותם הדברים בדיוק: "בארץ מתייחסים למילה 'בידור' כאל מילה מגונה. בארה"ב זה עמוד השדרה של תעשיית הקולנוע. לא כל סרט אמור לשנות לך את החיים".

- הוליווד מעבדת ספרים לקולנוע עשרות שנים. למה לדעתך בישראל מדובר בתופעה מינורית שמתפתחת רק עכשיו?

"אני מניח שזה קשור לכך שבארץ כשאומרים ספרות, מתכוונים לספרות גדולה, קנונית וחשובה, שבדרך כלל היא רחבת יריעה. כשספר מסוג כזה בא להתמודד מול התלאות הכלכליות של הפקות קולנוע ישראליות, ברור שזה כמעט בלתי אפשרי. הפער בין ספרות ישראלית בולט מול היכולת להרים את זה כסרט שיעמוד בציפיות. תחום הספרות היומיומית הוא סוג חדש נטול תשתית, רם אורן זה דבר יחסית חדש, ובמקביל לצמיחתה של הספרות החדשה הזו יש תהליך מקביל בקולנוע. זה קורה עכשיו אולי כי בשנה האחרונה סוף סוף הקולנוע הישראלי קיבל תנופה, בעיקר בגלל הפקות של ICP ודרישה לסרטים בכלל בערוץ 2.
"עיבוד של ספר לקולנוע זה דבר יותר קל וזמין, תעשיית הקולנוע הישראלית היא צעירה, וכשאתה מבסס את עצמך על ספר אתה בא אל יסודות מוצקים, שכבר עבדו בפורמט אחר על הקהל, הסיפור הוכיח את עצמו ויצר סוג של ציפייה בקהל. זה כמובן לא סותר את האפשרות לבוא עם רעיון מקורי משלך לתסריט, אבל עם עיבוד של ספר אתה מדלג שלב, עושה את החיים קלים יותר מצד אחד וקשים יותר מצד שני, מסיבות של התמודדות עם חומרים שאתה בוחר להשמיט, שהרי אין שום סרט שיכול להכיל 400 עמודים של ספר. סביר להניח שכשאני אגש למפיק עם ספר של א.ב. יהושע שמכר עשרות אלפי עותקים והוכיח את עצמו כשלאגר, יהיה לי קל יותר למכור אותו. מצד שני א.ב יהושע הוא לא דוגמא כל-כך טובה. היו לי את זכויות העיבוד לסדרת טלוויזיה ל'כלה המשחררת' ושום זכיין לא היה מעוניין בזה, אולי כי מדובר בתוכן כבד מדי לימים האלה במדינת ישראל".

- התעסקות קולנועית בנושאים שהם לאו דווקא צבא, פלסטינים ופיגועים זה חלק ממעבר למדינה שפויה?

"יש תהליך של נורמליזציה של תעשיית הסרטים, למרות שמדובר בתהליך מורכב ומסובך של הפקת סרט. תראי, בעשר השנים האחרונות עשיתי ארבעה פיצ'רים, והאחרון לא נעשה ביותר תקציב מהראשון, כך שאין פה התקדמות. אחרי 'זהר', שהביא 350 אלף צופים, לא הוחתמתי לסרט בתקציב של 5 מיליון דולר. יש כאן דיסוננס שמקשה מאד על עשייה קולנועית. מצד שני, כן מדובר בנורמליזציה מסוימת, שחלק ממנה היא עיבוד של ספרים לסרטים. יש בארץ לחץ למסר פוליטי או חברתי, ואני אומר את זה כבמאי שכן מאמין בדרים האלה ומתעצבן על-כך שלא עוסקים מדי במה שקורה כאן. סדרת הטלוויזיה שעשיתי 'המשאית' ניסתה לטפל בפריפריה, גם 'גמר גביע' ו'זהר' נגעו בזה. 'פיתוי' הולך למקום אחר. רציתי להביא דווקא את הצד האמריקני, שיודע לספר סיפור ויוצר סרט שהוא חד-וחלק בידור".

- אז מה הופך את "פיתוי" לחומר קולנועי טוב?

"עבדתי עם רמי לפני 4 שנים על 'סיבת המוות רצח' לטלוויזיה. נוצרו ביננו יחסים טובים וקבלתי את הזכויות לכל ספריו. שנים אמרתי לעצמי שאם יש בארץ סופר שהוא מיני תעשיה בסגנון ג'ון גרישם זה הוא, ושזה לא הגיוני שהוא לא מגיע לקולנוע המסחרי. ב-ICP נדלקו על הרעיון, והחליטו לעשות סרט אחד בתור התחלה. 'פיתוי' היה הספר המצליח ביותר שלו, הוא מכר 100 אלף עותקים וזה המון. חוץ מזה אני חושב שהיה נכון להתחיל בהתחלה, עם הצלחה וסיפור שתפור לסרט – סיפור מוסר שעטוף בעלילת מתח. 'פיתוי' עניין אותי, בין היתר, בגלל שלא כל יום אתה נקרא לעשות סרט שהוא בידור טוב. אני מחבר את זה ל'זהר' שהיה התמודדות עם מיתוס מטורף. כל אדם שלישי טוען שהוא הכיר את זהר ארגוב והיו אלפי אנשים עם תחושת פטרונות על האיש והטרגדיה שלו, את כל זה לעטוף במעטפת של סרט מיינסטרים, שאמור להביא הרבה קהל עם טאץ' אמריקני בסגנון עלייתו ונפילתו של אלביס, זה מסובך. זה מתחבר לי ממש עם המיתוס שנבנה מסביב ל'פיתוי'".

- זה סרט שמרגיש נורא 'אמריקאי'. גם ברמה הפקתית וגם ברמת תכנים ודמויות. כוונת באופן מודע לשם?

"תמיד בוכים שהקולנוע האמריקני שטחי, אבל משם יצאו הדברים המדהימים ביותר, משפילברג ועד טרנטינו. הקולנוע האמריקני מורכב, זה נכון שהוא ברובו מיינסטרימי, ויש בו המון זוועות ובזבוז כסף מטורף, אבל כשהוא עובד, הוא עובד. זה נכון ש'פיתוי' השתמש במודל האמריקני, כי רצינו מוצר מלוטש שלא חורק ונראה כמו שצריך. ברמת הדמויות, יש אלפי אנשים שאלה החיים שלהם בדיוק, ומספיק שתסעי לרמת השרון בשביל לראות את זה. אין דברים מזוייפים בסרט, האנשים האלה קיימים והמקומות האלה קיימים. הסרט אמנם שייך לז'אנר שבא מטריטוריה אמריקנית, אבל מעבר לזה הוא ישראלי עם דמויות ישראליות. האינתיפאדה לא בפנים, זה נכון, ויש לי רגשות אשמה על כך שאני לא עסוק עכשיו בלעשות את ה-סרט בנושא, וזה רגשות אשמה שקיימות אצל כל יוצר שאכפת לו מהסביבה בה הוא יוצר, אבל גם בסרט 'כשהארי פגש את סאלי' הדמויות לא מדברות על כמה מחורבן הנשיא. דפנה לא צריכה לחזור הביתה ולשאול אם היה פיגוע או לא. זה סיפור על מערכת אנושית של יחסים שלא מחויב לחדור לריאליזם העכשווי שלנו".

- גם ריבוי סצינות הסקס והעירום לקוח מעולם המושגים הקולנועי האמריקני.

"כשאתה עושה סרט שהכותרת שלו 'פיתוי', הערום והסקס הם חלק מהענין. הסיפור בנוי על התפתות של אישה שלא היתה אמורה להיות מפותה או להסתכל מעבר למה שיש לה בחיים הנינוחים והמוגנים שלה. ניסיתי להביא סיפור אנושי שגם מי שמחפש את הפנטזיה יראה משהו נגיש. עניין הציצים די אינטגרלי בסרט, וכל הטיפול בסקס מאד עדין ואלגנטי, אין פה סצינות סקס בולטות ואלימות, מצד שני אני לא מחביא את הסקס. סרטים ישראלים, חוץ אולי מ'חתונה מאוחרת', תמיד מרגישים כאילו לבמאי יש בעיה עם סקס, אולי בגלל שהקולנוע הישראלי פוחד להתמודד עם רגש, וכשאתה מחבר סקס ורגש אתה מקבל מטען חבלה. האופי הישראלי הוא מאד אצור. בלי קשר לפתיחות הישראלית המפורסמת, יש כנראה דברים שבהם אנחנו עוצרים, שהם רק בבית. להביא סקס כרגש שחושף נפש, זה לא פשוט, ולכן לרוב בקולנוע הישראלי הוא או מקרטע או הולך על דברים מגעילים במיוחד כמו סטלה המגמרת. הסקס ב'פיתוי' נראה טוב, מרגיש טוב ואתה חש שהוא אמין ולא מתחמק".

- הבחירה של השחקנים מעניינת: שרון אלכסנדר בתפקיד המפתה, אורנה פיטוסי כברוקרית ממולחת, דפנה רכטר בתפקיד האשה והאמא המושלמת.

"אורנה היא בחירה מעניינת כי היא לא בחירה ברורה מאליה. רציתי מישהי שאולי בהיסטוריה שלה גרה בפריפריה. הלכתי בכוונה על בחירה לא מתבקשת. גם עם שרון ידעתי מראש שאני רוצה מישהו שהוא אופציה לבעל ולא מאהב לטיני. מכיוון שאין ריצ'ארד גירים בארץ, הלכתי על הנינוח, חיפשתי במקומות הפחות ברורים. שחקנים זה הדבר הכי חשוב בסרט, מה שנשאר בסופו של דבר על המסך זה הפנים של האדם שבחרת, ואם הן לא מעניינות, זה לא יעבוד".

- הביקורת אוהבת לתייג את ספרי רם אורן תחת הכותרת "ספרי טיסה", משהו קליל ולא חשוב במיוחד. לא פחדת מזה?

"מצד אחד ברור שבחירה בספר של רם אורן מזמינה אש, כי הביקורת קרעה אותו. אבל התשובה היא הסרט. כרגע הספר מת והסרט צריך להתמודד עם הצלחה של מוצר קודם וגם עם עצמו כסרט שמתמודד מול ציפיות של קהל, יוצרים ומפיצים. הוא ישות חדשה, וככזה הוא צריך להישפט ככזה. אני רואה את עצמי כבמאי שנע בין כל מיני טריטוריות, ואני כן מאמין, בניגוד להרבה מאד אנשים במדינה הזו, בלעשות סרטים שאנשים יראו ולא לעשות סרטים ל-50 איש שיגיעו לסינמטק. קולנוע הוא מדיום המוני, גם כשאתה עושה סרט שמשודר במעגל סגור במוזיאון תל-אביב. אני לא מאמין לאנשים שאומרים אחרת. השאיפה שלי תמיד היתה להחשף במידה מקסימלית, ברמה הזו אין לי בעיה להיחשד בפופוליסטיות, זה נראה לי לגיטימי".

- יש שינויים מהותיים בין גרסת הספר לגרסת הסרט?

"דפנה בספר מזכירת מערכת בעיתון, כי באותה תקופה רמי היה עורך ב'ידיעות אחרונות'. אנחנו הפכנו אותה לבעלת חנות ספרים, מכיוון שזה נתן לה עולם פנימי עשיר יותר שלא הייתי צריך להסביר בהרבה מילים. יש גם שינויים נוספים".

- אתה מתכנן להגיע לבכורה מחר?

"זו מסורת אצלי ללכת לבתי קולנוע, זה דבר נורא רגשי. ב'גמר גביע' למשל בימים הראשונים הגיעו מאד מעט אנשים ואלו היו ימים של עצב. לעומת זאת עם 'זהר' עשינו מסעות מדרום לצפון וזה היה טירוף. תמיד מגרה אותי לבוא במגע עם קהל. בשבילו אני עושה סרטים".