עשרים שנה ומה השתנה?

לו לא היה זה מאמר ביקורת, אלא כתבת פרופיל על הקולנוע הישראלי בשנה החולפת עשוי הייתי להפליא בשבחים ולהלל את הסרטים הנהדרים באמת שיצאו לאקרנים. יכולתי לתאר בפרוטרוט כמה התענגתי והוקסמתי מן "החברים של יאנה", צחקתי והזדעזעתי כאחד מ"הבולשת חוקרת", התרשמתי מן האנסמבל המגוון שב"צומת וולקן" ופשוט נהניתי מאוד מ"משהו טוטאלי". אך זוהי אינה כתבת פרופיל על הקולנוע הישראלי המצוין שבא עלינו לטובה, אלא ביקורת סרט ששכרה העגום בצידה. תזכורת שיש עדיין קולנוע ישראלי רע, מביך ומיותר, שנדמה היה לרגע שכבר עבר מן העולם.
לא שחובה על כל הסרטים להיות טובים. נפילות יש תמיד ובכל מקום, אלא ש"שקרים לבנים" סרטו העלילתי הראשון של יצחק רובין, הוא סרט כה מיושן, זקן ולא מעניין שניתן היה בקלות להחתים את תאריך השיווק שלו מתישהו בתחילת שנות השמונים, העשור שבמהלכו נהרס, ובצדק, אמונו של הקהל הישראלי בקולנוע שלו. ספק אם מישהו היה שם לב לטעות הדפוס.

מתחת לעובש

יש רק למנות את מרכיביו השחוקים של התסריט הלקוי עד מאוד: שוב התמודדות מאוחרת עם השואה, משבר הדור השני לניצולים, יורדים ישראלים הנמלטים מארץ אוכלת יושביה, קירבת יתר משפחתית בסגנון פולני לוחץ וייאוש קיומי המתבטא בעיקר במבטים ארוכים ועייפים שגיבור הסרט, בגילומו העילג של שרון אלכסנדר, נותן בקירות ביתו החשופים. בקיצור, בסרט הזה כבר היינו וגם אז רצינו לצאת באמצע.
בראיון שערך יצחק רובין עם כתבת YNET (ראו מאמר מצורף), עלה שזהו סרט שמתבשל אצלו כבר עשרים שנה, וכך אכן נראים פני הדברים. העלו במחשבתכם את ההתקדמות האדירה בתחום הסגנון הקולנועי של העשורים האחרונים. דמיינו את מורכבותו של הצילום הקולנועי בימינו, היזכרו בעבודת הסאונד הקפדנית והמושקעת, בעריכה החכמה ולעתים הוירטואוזית, בקצב שוקק החיים ובתסריטאות מדויקת, חדה ומתוחכמת. כעת הדחיקו את קיומם של כל אלה מעולמכם משום שב"שקרים לבנים" לא תמצאו להם כל זכר. המקסימום שתפגשו זהו שריד היסטורי של קולנוע פסבדו-פיוטי מן הזן המשמים, זה שסברנו שעמוס גיתאי הוא נציגו הישראלי האחרון.

בין הוליווד והשואה

רובין עצמו מיטיב לבטא, במתכוון או שלא, את דבר הפרימיטיביות של סרטו במשפט קצר שהוא מניח בפיה של אם המשפחה ניצולת השואה: "רצינו קצת הוליווד" היא מספרת לבנה כשזה שואל על חיי היומיום באושוויץ. ובאמת גם אנחנו רוצים קצת הוליווד, כאן בגטו, בישראל. ולא בהכרח הוליווד של ההפי-הנד הטיפוסי, אלא זו שמבינה שסרט זקוק לקהל על מנת להתקיים, ואינו אמצעי בלעדי לסיפוק תרפיה אישית ליוצרו. כמה רחוק חזונו של רובין מסרט שאנשים ירצו לראות, או שאם יראו לפחות ילמדו ממנו דבר מה חדש. עבורו השואה והשכול אינם אירועים שיש להתמודד עם תקפותם או לנסות להסבירם. עצם הבסיס העלילתי של סרטו הוא בהולכת השולל של הבן את אמו הגוססת, כשהוא חוסך ממנה את ידיעת דבר גסיסתה ופוטר את הסיפור כולו כתחלואה זמנית. וזה, כמדומני, אומר כמעט הכל. אין כל מניעה ליצור סרט שנושאיו הם הסתתרות וסרוב להתמודד, אך כשהסרט עצמו, כסרט, בוחר להסתתר ומסרב להתמודד, כצופים לא הרווחנו דבר.
הבעיה העיקרית היא שהתקשורת של "שקרים לבנים" עם הקהל מניחה מראש שלכולנו ידיעה מוקדמת נרחבת על השואה, שעבור כולנו משמעות המושג זהה, ושיש בו איכות קמאית בלתי ניתנת לערעור המגשרת על פער הדורות, העדות והדתות. משום כך אין ב"שקרים לבנים" כל נסיון להתעמק בנושא, לגרד ולו במעט את מעטה השטח המוכר, לומר משהו משל עצמו. די לו בהצגת מערכות יחסים לקוניות של השורדים, חיי משפחה דיספונקציונליים ומעט פולקלור אשכנזי/גלותי והוא סומך עלינו שאנו כבר נשלים את התמונה, איכשהו. והתמונה הזו כה שטחית ופשטנית שכמעט מפחיד לחשוב שלא מדובר בעבודת בוסר של סטודנט לקולנוע, אלא של יוצר בן 50.

החיים, המוות וכל השאר

משונה שיצירה כה זקנה, מצד אחד, סובלת מחוסר בגרות יצירתית משוועת, שלא לומר אינפנטילית, מצד שני. ניתן בהחלט לדמות את רובין לגיבור סרטו המגמגם נואשות בכל עת שהוא מנסה לבוא בדברים עם הסביבה (ואכן מדובר בתסריט אוטוביוגרפי), המלווה את ויכוחיו עם אחותו הסוררת ברקיעות רגליים ילדותיות וזעקות שבר חסרות אונים. את האחות המבקשת להרחיק עצמה ככל האפשר ממורשת השואה הישראלית, צובע רובין כצפוי בצבעי ביצ'ית מדופלמת, אך מתלבטת, כמתבקש. לקינוח יש גם את סלים דאו המוכשר כתפקיד קלישאי של דמות המשוגע מן המחלקה הפסיכיאטרית ששופע פניני וחוכמה על החיים, המוות וכל השאר.
ובכל זאת יש סיבה אחת ויחידה לצפות ב"שקרים לבנים". נוכחותה הממגנטת של אורנה פורת, שחקנית נהדרת הנושאת על כתפיה הותיקות את משא הסרט כולו ומצליחה בשלוש או ארבע סצינות מרגשות להפיח מעט חיים ביצירה מתה. ואולי זו הטרגדיה של הסרט בכללותו. המטען הרגשי שהוא טומן בחובו רב פוטנציאל, והנושא הכאוב בו הוא עוסק זקוק לטיפול בוגר, חכם וממזרי, כפי שפורת מסוגלת להעניק. רובין ומרבית השחקנים אינם מפגינים ולו אחת מן התכונות הללו. ייתכן שזהו רק סימפטום לכך שלמרות חמישים ומשהו השנים שחלפו מאז השואה; רובנו טרם הצלחנו להתרחק דיינו על מנת לקלוט בבירור מה התרחש שם, במחנות ההשמדה ומה תהיה ההשפעה בטווח הארוך על זהותנו היהודית, הישראלית, האישית והכלל-אנושית. ייתכן שנאלץ לחכות עוד דור אחד או שניים עד שנזכה לתגובה קולנועית מושכלת יותר ויצרית פחות. אך בוא יבוא היום, אני מקווה.