דרוש רמבו

חבר שעובד עם מפגרים סיפר לי על המקרה הבא: אחד המפגרים שבו הוא מטפל, הגיע להוסטל בלי חניכיו העליונות. האחראים שאלו אותו בדאגה מה קרה, והוא אמר "הערבים - הם גנבו לי את השיניים".
ברוכים הבאים לסכסוך הישראלי-ישראלי. סכסוך הנמשך מסיבות קואליציוניות - עסקי החירום/אחדות, במסגרת קונספציית העסקים כרגיל.
לאחרונה הופיעה בעמוד השער של ynet תמונה של שני חיילים ישראלים פוטוגנים וברקע פיצוצים יפהפיים, זוהרים, מעוררי קנאה. תמונה כמעט זהה לתמונות המעטרות את סרטי רמבו בקלטות הווידאו. גם הידיעה הייתה על זה שאנחנו מכניסים להם. ואילו בעיתונים הופיעה תמונה של ערפאת בוחן בעצב בניין מופצץ (שמשום מה היה דומה למשרד שלי במערכת העיתון) והכיתוב היה "הפגיעות היו בדיוק מופלא". גם השימוש במילה הלא-חדשותית "מופלא" מזכירה לחלוטין את טרמינולוגיית כיתובי קסטות הווידאו שעל מדפי האקשן.

אקשנוביץ'

כאשר מספר ההרוגים הישראלי עמד על 4-5 והמספר בצד הפלסטיני התייצב על 70, התפרסם סקר שקבע כי 50 אחוז מהציבור היהודי חושב שהתגובה של ברק הייתה בסדר, 45 אחוז קבעו שהיא הייתה רכה מדי, ורק 5 אחוז הרהרו בכך ש-70 ערבים זה מספר מוגזם קצת למדיניות איפוק.
ואכן, מאז המספר הכפיל את עצמו ל-140. הסכסוך הישראלי-ישראלי, בין ברק לבין ישראל, שדורש יותר הרוגים פלסטינים כדי "להחזיר על" ההשפלה, נמשך בעוז. אני הייתי במסעדת אווזי כששרפו ערבים וראיתי את האנשים רוצים דם. אני הייתי ליד הקריה וראיתי אותם רוצים עוד פצצות והרוגים. הם קיבלו את הדם. אבל מסתבר - על פי ניחוח הכותרות בעיתונים - שצריך עוד קצת.
"המלחמה הקרה", שבה סיפרו לנו על רצונם של הקומוניסטים להשתלט על העולם, הייתה גם, כך ברור היום, מלחמה בתוך ראשם של האמריקנים. המסמכים מגלים שהסובייטים היו בטוחים שאו-טו-טו רייגן משליך עליהם פצצות אטום. בשני המקרים, בארצות-הברית אז ובישראל היום, העיתונות והמדינה משתפות פעולה כדי להמשיך את האקשן.

תסמונת הזרוע הארוכה

העיתונות פסקה מלאזכר בעמודים הראשונים את כמות ההרוגים הערבים, ומעדיפה להתעסק באובססיביות בספירת תרמילים ריקים במתחם גילה או בצלבי קרס בבית קברות יהודי בחבל הרור (כאילו שערבי יכול להסתובב עם משפך בטבריה, בלי שיקוצצו אוזניו). לאחרונה חזר בטעות אחד המדווחים הצבאיים החרוצים, הערנים והאמינים שלנו ברדיו על זה ש"הופצצו מטרות מחבלים, סליחה מטרות פלסטיניות".
גם המתקפה של ההאקרים על אתר החיזבאללה, שהפילה בהזדמנות זו אתר חיי לילה בביירות שאני נוהג לגלוש אליו (בביירות, אגב, כמות דיסקוטקים כפולה מבתל-אביב וכמות זהה של חתיכות), יצרה את הוויכוח האם מותר לפגוע באתרים ערביים, ויכוח סלון ישראלי-ישראלי קלאסי, שהתפרס מעל דפים חשמליים אלה. מהרגע שהערבים, רחמנא ליצלן, השיבו אש, מיד נתקף מנכ"ל נטוויז'ן במחלת הרמבואיות (או בשמה הרפואי, סימפטום הזרוע הארוכה) ואמר שהוא בתגובה יכול להפיל כל אתר שירצה.
זהו מוטיב ה"עטיפה האחורית". הרצון לעורר את גאוות הצד הישראלי בסכסוך הישראלי-ישראלי. כמות התגובות על הסטלונות מ"דובדבן" פה הייתה חסרת תקדים. התסריט מאוד יפה ומרגש, ובסוף, ממילא, הערבושים תמיד אוכלים את החרא.


רועי (צ'יקי) ארד, אמן, הוציא השנה את הספר "הכושי"