מצעד האיוולת של הכוננות

ההודעה על הסרת הכוננות וביטול הצורך להיצמד לערכת האב"כ תתקבל, יש להניח, בבהלה מסויימת על ידי רוב אזרחי ישראל: עכשיו ניאלץ להיזכר איפה שמנו את הערכה, כדי שנוכל למלא אחר הוראות הממשל ולאפסן אותה בבוידעם.
קל מאוד להתייחס לסיפור הזה בביטול, ולתייק אותו כעוד סיפור של כיסוי תחת ממשלתי. יותר חשוב, נדמה לי, לנסות להסתכל עליו קצת יותר בעיון. עולות ממנו כמה סוגיות, שאופייניות מאוד לדרך החיים הבטחונית שלנו.
מערכת הבטחון עברה בעניין העיראקי כמה תהפוכות. היא החלה בנקיטת עמדה אמיצה, שנגזרה מן הנתונים שהונחו בפניה. בשיחות רקע, ואחר כך בתדרוכים גלויים, אמרו ראשי המערכת את האמת: לא נשקפת לישראל סכנה מעיראק. אין שום עדות להימצאם של טילים במערב עיראק, ואם תהיה היא תוביל מייד לתקיפה של כוחות הקואליציה, שהפעם הקדישו למשימה הזו תשומת לב גדולה הרבה יותר מב-1991. גם אם טילים מאופסנים היכן שהוא, נאמר בתדרוכים, מדובר במערכות שלא יצאו מהגראז' כבר שתים עשרה שנה, ושכדי לפרוס אותן פריסה מבצעית צריך לבצע תנועה גלויה לעין המזל"ט והלווין.
העמדה הזו עמדה בסתירה מסויימת לשני גורמי השפעה אחרים, חשובים לא פחות: המערכת הפוליטית והתקשורת. לחלק מהגורמים הפוליטיים היה עניין לחרחר פאניקה, שהסיחה את הדעת מנושאים נעימים פחות לדיון; התקשורת הרגישה שהפחד הוא מטבע עובר לסוחר, והלמה בתוף הפאניקה בדרך שגם לה שווה להקדיש מחקר או שניים. בתסכולה, החריפה המערכת הבטחונית את הודעות ההרגעה שלה: קשה לזכור מתי התבטא ראש אמ"ן בבטחון כזה בפומבי, כפי שעשה כמה ימים לפני פרוץ המלחמה בוועדת החוץ והבטחון.
אבל אז נכנס לפעולה הגורם הבעייתי הראשון במעלה של החשיבה הבטחונית בישראל: היא נעשית ללא חישוב אמיתי – והקצאה אמיתית – של עלויות, וללא מנהיגות הנוטלת על עצמה סיכונים מחושבים ועומדת מאחוריהם. פתיחת הערכות – כמו עצם חלוקתן ב-1991 – לא נעשתה תוך קביעה חד-משמעית מנין יבוא הכסף. לו היו אומרים בפירוש שהוא בא מתקציב הבטחון, אמר לי גורם בכיר, ספק אם האישור היה בא בקלות כזו.
ולו היתה מנהיגות בישראל, היא היתה מתייצבת מולנו ואומרת ככה: ערכות המגן, חלוקתן ורענונן ופתיחתן, עולות מיליארדים. כל זה כדי לעמוד מול סיכון מזערי, לדברי המערכת המקצועית עצמה. באותו כסף אפשר לחסוך פיטורי 4000 מורים, דבר שהוא סכנה ברורה ומיידית לעתידנו. אנחנו נוטלים על עצמנו את הסיכון הזה, ביודעין, כי זהו תפקידה של מנהיגות – לחשב סיכונים ולפעול על פי המשאבים.
זו לא דמגוגיה וחוכמה שלאחר מעשה. זה מה שעם סביר דורש מן השלטון שלו. אבל אנחנו לוקחים את חוסר התפקוד של השלטון כנתון, ואוכלים את ההפחדות כאילו מדובר במן משמיים. מצד אחד, אנחנו יודעים את האמת – איש מכם לא ראה מישהו מסתובב עם ערכה, חוץ משאול מופז בטלוויזיה – ומצד שני, אנחנו לא באים חשבון עם מי שביזבז סכומים, שיכלו לגשר על המחלוקת של נתניהו לפרץ.
ואחר כך, באה האינרציה. אם המערכת כבר קיבלה החלטה, היא לא חוזרת ממנה אפילו כשהיא נעשית מגוחכת. שר הבטחון דיבר היום על "מידע חדש ממערב עיראק". זה קורה שבוע אחרי שאין כבר מי שייתן הוראה לשגר טיל, אין מי שיבצע אותה, ואיש עוד לא ראה טיל בעיניים.
ואנחנו מקבלים את זה בחיוך, מושכים בכתפיים לנוכח הסתירות הפנימיות של אותה מערכת עצמה, ומתנהגים כאילו זו דרכו של עולם ואין ברירה.