משני עברי המתרס עומדים אנשים

בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל קם בשנת 1989, אולם בכל שנות קיומו כמעט ולא נעשו בו סרטים על הסכסוך הערבי-ישראלי. נושאים פוליטיים הם תמיד משהו שכדאי להזהר ממנו, במיוחד כשאתה סטודנט לקולנוע. עדיף לא להכנס לזה, לא לגעת, להשאיר את הבעיות והקשיים לבמאים מנוסים יותר.
אבל הנה הגיע "קרב תרנגולים" של סיגלית ליפשיץ ולא רק שהוא החזיר את הכבוד האבוד של הנושאים ה"קשים" אלא גם הוכיח שאפשר להחזיר אותו בגדול. הסרט זכה עד כה בארבעה פרסים: פרס חבר השופטים בפסטיבל מינכן ובאותו פסטיבל גם צל"ש על תסריט, מקום שני בפסטיבל שיקגו, צל"ש בפסטיבל וולגין בירושלים, ומקום ראשון בפסטיבל מונפלייה לסרטים קצרים בצרפת. לאחר צפייה בסרט, ניתן לומר שאין ספק שעדיין היד נטויה.

מקום אחד, צדדים רבים

ליפשיץ, 30, האחראית על התסריט ועל הבימוי, מצויה על סף סיום השנה החמישית שלה בבית הספר. את הסרט היא עשתה כפרוייקט גמר של סוף השנה השנייה. "המטרה הייתה לעשות פרוייקט לוקיישן, כלומר סרט שמתרחש כולו בלוקיישן אחד", היא מסבירה את הסיבה לכך שהסרט כולו מצולם במחסום פלסטיני. מעברו האחד של המחסום ניצבים מרציאנו, בעל לול תרנגולות, וצ'אוצ'סקו, הפועל הרומני שלו, ומהצד השני: נביל שעבד בעבר אצל מרציאנו וכיום הוא מפקד המחסום וחייל נוסף. הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת - שהופכת לרגע את היוצרות משום לפתע היהודי הוא זה שתלוי בחסדי הפלסטיני - מצליחה להיות מרתקת גם כשהארבעה שותקים.
בדקות הראשונות, כשמרציאנו מבין שהעומד מולו הוא לא אחר מאשר נביל, שעבד אצלו, הוא חש תחושת הקלה; "יאללה, נביל, תן לי לעבור, התרנגולות מתייבשות בטנדר", הוא קורא ומתקרב למחסום, אבל נביל, במדים, נשאר מרוחק. כשצ'אצ'סקו מוצג בפניו הוא אומר במרירות שמרציאנו לא חש בה: "אה, מרציאנו, אני רואה שהתקדמת, אתה כבר מעסיק אשכנזים". ובהזדמנות נוספת מתקן אותו: "לא הייתי ה'עובד' שלך, הייתי ה'פועל' שלך. הערבים הם 'פועלים', העובדים הזרים הם 'עובדים', והיהודים הם המנהלים". השחקנים הם אורי גבריאל, דיראר סולימאן, חיים ברבלט ואחמד אבו-סלים והסרט הקטן הזה (באורך) מצליח לדחוס בתוכו כל כך הרבה משמעויות נלוות, כל כך הרבה רבדים, כך שהאמירה שלו, בסופו של דבר, מגובשת לחלוטין.

- איך עלה הרעיון לתסריט?

"בתקופה שבה עדיין התנהל משא ומתן ודובר הרבה על המחסומים הפלסטינים, חשבתי איך ייראו הדברים כשהמצב יתהפך. תמיד שומעים סיפורים מהמחסומים הצה"ליים והחלטתי שהרעיון המקורי יהיה המחסום הפלסטיני. יותר מאוחר התפתח עניין ההיכרות המוקדמת בין הישראלי והפלסטיני, ואז התסריט קיבל תאוצה והפך להיות בעל אמוציות חזקות ומטענים רגשיים".

- הייתה לך התלבטות לגבי הנושא הפוליטי שבחרת?

"השאלה שתמיד עולה היא אם הנושא יעבוד בחו"ל, אם בחו"ל יבינו אותו. לשמחתי גיליתי שכן. האמת היא שהופתעתי. הייתי בטוחה שיהיה קשה להזדהות. לא רציתי לעשות סרט פוליטי בהגדרה אבל כשהוא הפך להיות כזה, שמחתי. מצאתי שיש לי משהו לומר והרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

- איך הייתה העבודה עם השחקנים, ערבים ויהודים, בנושא טעון כזה?

"כל אחד מהם הרגיש שהוא עושה משהו טוב, משהו נכון. אני חושבת שזה נבע מהעובדה שהם לא הרגישו שהסרט מכפיש צד אחד, אלא שהוא נוקט עמדה. משום כך גם צופים שמאלניים וגם צופים ימניים יכולים להנות ולהבין אותו. ולכן הוא גם הצליח בחו"ל. לא מרגישים שיש פה צדדים פוליטיים אלא יחסי אנוש. אין בעד או נגד ערבים או יהודים, יש פשוט סיטואציה אנושית מסובכת ובלתי אפשרית והיא מתרחשת בתוך מסגרת פוליטית. בסופו של דבר מדובר פה באנשים. זאת האמירה של הסרט בשבילי".