רק גיבור יביא שלום?

"בקרב במאי סין אני נחשב לזיקית. לסרטיי אין חוט מקשר ועל-כן אין להם גם סגנון אחיד. כזה אני. אדם שנהנה ממערבולות". כך מעיד על עצמו ז'אנג יימו, במאי הסרט 'גיבור', בפני טאן יה, מומחה לתיאטרון וקולנוע סיני ומחברו של הספר "הקולנוע הסיני: הדור החמישי".
ואכן, הצצה קצרה בקריירה הקולנועית של יימו, חושפת בפנינו כי מדובר ביוצר שמבקש להילחם באופן עיקש ועקבי בקטגוריזציה צרה של סגנונו הקולנועי ואמירותיו החברתיות.
יצרו המרדני של יימו איננו אמור להפתיע אותנו, שכן הוא מתבקש מיוצר שנמנה על תנועת 'הדור החמישי' של במאי סין (במאי מפורסם נוסף בתנועה הנו צ'אן קאיגה), תנועה שחרטה על דגלה את המלחמה בסגנון הצורני השמרני והקפוא, ובתכנם האידיאולוגי של סרטי 'הדור הרביעי', אותן יצירות פרופגנדה מאואיסטיות, שנעשו בהשראת קולנוע התעמולה הסובייטי של שנות השלושים, ובהן גיבורי-עם שנאלצים להקריב קורבנות גדולים ובלתי אפשריים למען טובת הכלל.

חידה ושמה יימו

הקולנוע של 'הדור החמישי' בכלל, ויצירותיו של ז'אנג יימו בפרט, ביקשו להתמקד בסוגיות שקשורות לתרבות הסינית בלבד, כשהדילמה שניצבת בדרך-כלל במרכזם היא זו של חברה הלכודה בין עברה הפיאודלי והרודני ובין עתיד שעשוי להוביל לאובדנה של סין המסורתית ולהולדתה של חברה צרכנית.
בכדי להעביר את מסריהם, נהגו יימו וחבריו לדבוק בתיעוד החיים היומיומיים של האדם הפשוט ולשרטט בעיקר את דיוקנן של אוכלוסיות המיעוט, או לחלופין, אותן קהילות שסבלו מן החשיבה החשוכה שמדריכה את השלטון הסיני, ובראשן הנשים.
כך למשל, שניים מסרטיו הראשונים של יימו, "ז'ו-דו" (1990) ו"הפנסים האדומים" (1991) מפנים אצבע מאשימה כלפי טבעו הנצלני של המשטר הפיאודלי ודנים באופן גלוי ביותר בדינמיקה של חברה בעלת אוריינטציה גברית ופטריאכלית, הגורמת לדיכויו המוחלט של המין הנשי.
על-אף הצלחתם העולמית של "ז'ו דו" ו"הפנסים האדומים" הם נאסרו להקרנה בסין עד לשנת 1992, שנה שמסמנת גם את המפנה בסגנונו הקולנועי של יימו, שיבקש מאותו אירוע לתעתע במבקריו ובגוף הצנזורה באמצעות מעברים בלתי פוסקים בין ז'אנרים, סגנונות קולנועיים ואמירות חברתיות אמביוולנטיות.
בין אם זו דרמה חברתית, בהשפעת ה'סינמה וריטה' והניאו-ריאליזם האיטלקי, "סיפורה של קיו ז'ו" (1992), שזכתה לחיבוק דוב במולדתו, ובין אם זו סאטירה כואבת על החיים תחת משטרו של מאו, "סיפור חיים" (1994), שאף הובילה את השלטון לאסור על יימו לביים במשך חמש שנים - עונש שהומתק רק לנוכח הצלחתו של הסרט בעולם - יימו מצליח למלא אחר משאת נפשם הגדולה ביותר של במאיי 'הדור החמישי' והיא להימנע מיצירה תועמלנית ודידקטית, ובמקום זאת לייצר סרטי קולנוע שמאתגרים את הצופים ודורשים מהם חשיבה עצמאית.
שניים מסרטיו המאוחרים יותר של יימו - "אף לא אחד פחות" (1999) ו"הדרך הביתה" (2000) עשויים לגרום לצופה תסכול רב, בייחוד כשצופים בהם בסמיכות. ההמולה שליוותה את יציאת הסרט "אף לא אחד פחות" מרתקת במיוחד, שכן היא מציגה את הפן הפרדוקסאלי שיש ביצירותיו של יימו. מחד, הסרט הודח מרשימת המשתתפים בפסטיבל הסרטים בקאן, בטענה שיש בו תעמולה גסה לאידיאולוגיה הסינית המסורתית, ומאידך, הסרט זכה בפרס 'אריה הזהב' בפסטיבל ונציה על תיאורו הריאליסטי והאמיץ של קשיי מערכת החינוך בכפר.

חידה ושמה "גיבור"

אם לא היה לנו די במסע התעתועים של יימו עד-כה, הרי שסרטו הנוכחי, "גיבור", ממשיך במסורתו של היוצר הסיני. יימו פונה שוב לז'אנר שונה, סרטי אומנויות הלחימה, ומייצר בעלילתו אמירות שיותר משהן מתכתבות עם קוויהם המנחים של 'הדור החמישי' הן מתכתבות עם האידיאולוגיה שעומדת בבסיס שלטונו הרודני של הקיסר הסיני הראשון, שי הואנג די, במאה השלישית לפנה"ס, ואולי גם עם משנתו של מאו טסה-טונג.
אך האם הדברים הינם כה פשוטים? הייתכן שבמאי שחווה את מהפכת התרבות על בשרו ונשלח ל'חינוך מחדש' בכפר נידח הרחק מהוריו, ישתף פעולה עם כל אותם עקרונות שביקש להילחם בהם בסרטיו הראשונים? האם ב"גיבור" יימו מייצר תכנים שהולמים יותר את סרטי הפרופוגנדה של 'הדור הרביעי'?
עלילת הסרט מתרחשת בסין של המאה השלישית לפנה"ס, שעה שהיא מחולקת עדיין לשבעה מחוזות. שליט מחוז צ'ין (בגילומו המהפנט של דאומינג צ'ן) מבקש לאחד את סין לאימפריה אחת תחת הסיסמה : "כל העולם כולו", מה שמוביל את ששת המחוזות האחרים לחפש אחר מתנקשים לחייו, שהמפורסמים שבהם הם 'שמיים' ( דוני ‘Iron Monkey’ יאן), 'פתית שלג' ו'חרב שבורה' (מגי צ'ונג וטוני לאונג, שמורגלים לגלם זוג בעייתי עוד מסרטיו של וונג קאר וואי). הרודן מבטיח לאיש שיוכל לגבור על שלושתם רכוש רב וכן את הזכות להיפגש עמו פנים אל פנים, במרחק של עשרה צעדים.
הסרט נפתח בהגעתו של איש ללא שם (ג'ט לי), המציג את כלי הנשק של שלושת המתנקשים וטוען להריגתם. בשלב הזה מבקש השליט לשמוע את סיפור המעשה, שכן, ככלות הכל, מדובר בלוחמים מהוללים ביותר. בסופו של דבר, איש ללא שם - שמצליח להתקרב לרודן מרחק של עשרה צעדים - צריך להכריע אם לערוף את ראשו של השליט ובכך למנוע את האיחוד או לתת אמון במשנתו.
ההיסטוריה איננה מאפשרת לסיום לחרוג מן העובדות. שי הואנג די, אכן היה לראשון שהצעיד את סין לאיחוד ולהישגים לא מעטים. אך האם די בכך בכדי לומר שיימו הפך לתומך נלהב של המנהיג האכזר?
התשובה לכך איננה כה פשוטה. כשהוא משתמש במבנה עלילתי בסגנון "רשומון"; בקטעי קרב מופלאים - ובראשם ההתקפה על בית הספר לקליגרפיה והקרב על האגם; צילום מוקפד שההגדרה 'מסוגנן' תגרום לו עוול (כריס דויל. אלא מי?); מוזיקה משתפכת ובלתי פוסקת ומערכת צבעים סימבולית שמאפיינת את הבמאי עוד מיומו הראשון, יימו מהרהר על עברה ומורשתה ההיסטורית של סין, ושואל שאלות לגבי ההווה ואולי גם לגבי העתידה.
למעשה ניתן לומר כי 'חסר-שם' מייצג בסרט את דמותו של הבמאי הסיני, שכן בדומה לראשון, שאיבד את משפחתו בידיהם של חייליו של השליט האכזר, גם יימו הופרד במהלך מהפכת התרבות מהוריו ואומץ בידי איכרים. בדומה ל'חסר שם' שביקש לשכלל את אומנות הלחימה שלו במשך עשר שנים בכדי להתנקש בחייו של השליט, כך גם יימו ידע עשר שנים קשות, עד ליום שבו קנה את מצלמתו הראשונה שהובילה אותו ללימודי הקולנוע, שאפשרו לו ללחום בערכים המקולקלים של המשטר הרודני. כמו 'חסר שם' המשוכנע בצדקת דרכו, גם יימו התאפיין בראשית דרכו בקולנוע חסר פשרות, אך עם הזמן החל להבין את הסכנות הכרוכות בגלובליזציה ובאובדן הזהות והמסורת הסינית ולפיכך ביקש לייצר אמירות אמביוולנטיות יותר, ולבסוף, כמו 'חסר-שם' גם יימו נותר עדיין עם אותן שאלות: האם ומהי הבחירה הנכונה?