והספינה שטה

בארה"ב אולי מבקשים להפוך את טוני ודאג לשעירים לעזאזל, אך אין ספק כי שתי סיבות מרכזיות הובילו לידי כך שבחודשים האחרונים שוחררו לאקרנים סרטים, כגון: "שטח פתוח" ו"אדון ומפקד". סיבה אחת, הינה בהלת האוסקרים ההולכת ומתקרבת, והאחרת נעוצה בחשבון נפש ארוך וקשה שבעלי האולפנים הגדולים עורכים כעת לנוכח ההצלחות והכישלונות הקולנועיים של השנתיים האחרונות. חשבון נפש, שבסופו של יום, הוביל את מקבלי ההחלטות בהוליווד, להכרה בתובנה הבלתי נמנעת כי לאחר שתשוך ההתלהבות מהאבולוציה של מחלקות האפקטים הדיגיטליים, תיחשף מחדש הבטן הרכה של הקולנוע ההוליוודי בשנים האחרונות, היינו, מלאכת התסריט. בצעד אסטרטגי נבון גויסו בשנה האחרונה תסריטאים ובמאים בעלי חזון אישי, שישכילו לייצר אפוסים שהם בד בבד מרהיבים ואינטיליגנטים.

יש חיים בלב ים

יריית הפתיחה לא נראתה מבטיחה ("הענק" של אנג לי), אך בימים אלה תוכלו לצפות בניצחונה של השיטה החדשה - הסרט "אדון ומפקד", בבימויו של היוצר הותיק והנפלא, פיטר וויר ("גליפולי, "העד", "ללכת שבי אחריו" ו"המופע של טרומן").

בדומה לקוסטנר ב"שטח פתוח", פנו גם וויר ושותפו לכתיבה, ג'ון קולי, אל הספרות, וליתר דיוק, אל שני ספרים בסדרת הרומנים הפולחנית של פטריק אובריאן (בעיקר הספר הראשון, אך גם חלקים מן הספר העשירי מצאו את דרכם למסך), אשר ביקשה לשרטט את סאגת ההרפתקאות הימיות של קפטן ג'ק אוברי, מנהיגה האמיץ, הבלתי צפוי ובר המזל של ספינת הקרב “surprise” וחברו, רופא הספינה וחוקר הטבע הנלהב, סטיבן מאטורין.

על-אף מספר שינויים לא מבוטל שוויר עורך ביצירותיו הספרותיות של אובריאן לשם התקתן אל מסך הקולנוע, הרי שהוא ביקש לשמור על מאפיין מהותי אחד, שגם מאפשר לסרטו להתבלט בנוף ההוליוודי, והוא העובדה שקטעי הקרב הם משניים לדרמה האנושית שמתרחשת על סיפונה של ספינת הקרב. למעשה, נמצאים רק שני קרבות בסרט, אחד בראשיתו ומטרתו לשאוב את הצופה באופן מיידי אל עולמן הרוחש והרוגש של הדמויות (בטכניקה שמזכירה מאד את קטע הפתיחה של "להציל את טוראי ריאן"), והאחר, כמתבקש במדריך לחיי הים, בסיומו. בין הקרבות הללו נמצא את ההסבר להחלטתו התמוהה לכאורה של וויר לביים לפתע פתאום סרט הרפתקאות ימי.

באחד מנאומי המוטיבציה הפטריוטיים, המרובים, שמסננת דמותו של קפטן ג'ק אובינג (ראסל קרואו), משל הייתה מאמן כדורגל שיוצא למשחק בארץ זרה (מבלי לנקוב בשמות), נאמרות המילים הבאות: "אומנם אנו נמצאים בחלק מרוחק של העולם, אך הספינה הזו היא ביתנו, הספינה הזו היא אנגליה". ואכן, כפי שקורה בספרים ובסרטי הז'אנר היותר מוצלחים, הספינה הופכת למיקרוקוסמוס, ערב-רב של אנשים ממעמדות שונים, שהם גם, איך לא, בעלי דעות, מסורות ומנהגים, שעומדים לא אחת בסתירה אלו עם אלו, ומובילים להתנצחויות פנימיות, שהן הדלק הדרמטי שמפעיל את יצירתו האחרונה של וויר.

הקונפליקט המרכזי בו עוסק הסרט הוא המתיחות שנוצרת בין צמד החברים הטובים, אובינג ומאטורין (פול בת'אני), שעל-אף רגעי ההרמוניה הנפלאים ביניהם - המתבטאים בפריטה משותפת על כלי מיתר - מגלים כי גבול מהותי מפריד ביניהם: אובינג בגילומו של קרואו הוא אומנם בריון ימי, מן הסוג שהיה דרוש ללורד נלסון בימי המלחמות הנפוליאוניות, אך הוא אינו בור. הוא מתוחכם ויש בו פתיחות המאפשרת לו להערים על אויביו. יחד עם זאת, אובינג הוא מסורתי בכל הקשור לשמירה על המולדת, ולכן, גם כשהוא יודע שספינתו איננה ערוכה דיה לקרב עם ספינת האויב המשוכללת, הוא מבקש למלא אחר הוראות הצי. לעומתו, מאטורין, בגילומו של בתאני, הוא אינטלקטואל הומניסטי ורגיש, שאיננו מרוצה משרידיהן של שיטות לחימה מימי הביניים והוא נרתם למסעות המלחמה בכדי לספק את גחמותיו האישיות - החיפוש ה"דרוויניסטי" אחר זנים חדשים בטבע, מתוך רצון לקדם את המדע והרפואה.

אין ספק כי סוגיית המנהיג והדרמה שנוצרת בין שני הגיבורים הן שצדו את עיניו של וויר. ככלות הכל, מדובר בבמאי שמרבית יצירותיו דנות בהתנגשות ערכית בין עולמות שונים. כך למשל, ב"העד" המצ'ואיזם הגברי והאינדיבידואלי של ג'ון בוק (הריסון פורד) נתקל בעולם המסורתי והקולקטיבי של כת האמיש, ואילו, ב"ללכת שבי אחריו", מביא עמו המורה ג'ון קיטינג (רובין וויליאמס) רוח ליברלית לחייהם של תלמידים במוסד לימודים שמרני ודכאני. ואכן, כמו בסרטיו הקודמים, וויר מבקש לסיים גם את סרטו הנוכחי ברגע שמעיד על הבנה הדדית, גם אם ארעית, דוגמת זה שמתרחש ב"ללכת שבי אחריו" שבו תלמידיו של קיטינג עולים על שולחנותיהם ומביעים את תמיכתם בדרכיו של המורה כשהם מסננים לאוויר את המשפט "הו קפטן, מיי קפטן".

חשוב לציין כי תהיה זו טעות לייחס את כוחה של היצירה רק לבמאי הסרט ולכן זה המקום להזכיר את עבודתם הנהדרת של שני השחקנים הראשיים: ראסל קרואו, שמאז "סודות אל. איי" מיטיב לגלם את תפקיד הבריון המתוחכם, הנע בקלילות בין קטעי פעולה מצ'ואיסטים ובין סצינות הרפיה קומיות; והשחקן העולה, פול בתאני (שבקרוב נוכל לראות אותו בתפקיד מצוין נוסף ב"דוגוויל"), שעליו מוטלת המשימה הקשה מכל והיא גילומה של תולעת ספרים דעתנית, שאמורה לקסום לצופה, לא פחות מדמותו של הקפטן.

שני דברים לפני סיום:

1. מעריציו הנלהבים של הסופר המנוח פטריק אובריאן עשויים למצוא לא מעט שינויים וחריגות מן העלילה שהתווה המחבר בספריו. כך למשל ספינת האויב איננה אמריקאית כי אם צרפתית, אך זה די מובן בהתחשב בעובדה שמדובר בהפקה אמריקאית, שכמנהגה בקודש בשנה האחרונה לא מוותרת על אפשרות ההצלפה באומת הטריקולור יפת הנפש.

2. ייתכן והמקור לכימיה הטובה בין שני השחקנים הוא עבודתם המשותפת הקודמת בסרט "נפלאות התבונה" שבו בתאני גילם את שותפו הדמיוני של קרואו. בסרט הנוכחי בתאני כבר לא דמיוני, ואילו, קרואו, כבר לא כל-כך גאון. אגב, אם לא יעצרו במהרה את חדוות האכילה של האחרון, לא ירחק היום בו נזכה לסרט נוסף בגילומם של השניים ושמו: "נפלאות התזונה".