לא נפסיק לשיר

הלהקות הצבאיות היו פעם הדבר הכי מרגש בתעשיית המוזיקה הישראלית. הכוכבים הגדולים ביותר נולדו ופרחו שם. השירים הנפלאים שלהן ליוו את ימי החול, העצב והמועד של ארץ-ישראל המתהווה והמתבגרת. מאז הן התפרקו, שוב חזרו ושוב התפרקו, אבל מה שנשאר מהן, מלבד הזכרונות, הכוכבים והשירים, הוא סרטו של אבי נשר "הלהקה", מהסרטים האהובים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

"הלהקה", שיצא ב-1978, מתעד את כוחן והשפעתן של הלהקות הצבאיות - על התככים, האהבות, התחרותיות ומה שביניהם - דרך להקה נוצצת אחת בזמן מלחמת ההתשה (1969-1973). רוב כוכביו זוכים להצלחה גדולה גם היום. מי לא שיחק אותה בסרט הזה? גידי גוב, טוביה צפיר, ששי קשת ומאיר פניגשטיין, בוגרי להקת הנח"ל, דפנה ארמוני ומאיר סוויסה נציגי להקת גייסות שיריון, דובל'ה גליקמן, סמדר ברנר ומנחם עיני שהגיעו מלהקת חיל הים, גילת אנקורי מלהקת חיל האוויר, לירון נירגד ועוזי אסנר מלהקת פיקוד הדרום, קובי רכט מפיקוד מרכז ואלי גורנשטיין מצוות הווי צנחנים. גלי עטרי, מלי הביישנית המצודדת וחלי גולדנברג, הלא היא אורלי היפה, הצליחו גם בלי לצלוח את הלהקות.

היום (ד'), לקראת יום העצמאות, תגיע לחנויות גירסת די.וי.די מושקעת של הסרט. מלבד הסרט, שעבר שיפוץ דיגיטלי ועריכת סאונד מחודשת, כוללת הגירסה המעודכנת גם ראיון עם נשר, ראיונות עם השחקנים אז והיום, קליפים חדשים לשירי הסרט הנבחרים, אלבום תמונות ופגישת מחזור של חברי הלהקה מ-98', לפני צילומים לתוכנית "לילה גוב", כפי שתועדה במצלמתו של בזוקה המיתולוגי (מאיר סוויסה). כמו כן מצורף לדי.וי.די סרט קצר של נשר ("מוזיקת לילה זעירה"), שהוקרן בקושי פעם אחת ומתעד את חיי הלילה התל-אביביים של אמצע שנות ה-70, אחרי מלחמת יום הכיפורים.

אבי נשר ושרון הראל, שותפתו לכתיבת התסריט, לא היו מעולם בלהקה צבאית. נשר היה קצין באחת הסיירות והראל פקידה ביחידה קרבית, אבל הם הצליחו לתעד את ההווי המיוחד הזה. הרעיון נולד דווקא הרחק מהארץ, על ספסלי הפקולטה לקולנוע באוניברסיטת קולומביה. באחד משיעורי המוזיקה החליפו שני הסטודנטים המשועממים ואחוזי הגעגועים לארץ פתקאות.

"תארי לך איזה כיף לעשות בארץ סרט, עם המון שחקנים שלנו, עם המון הווי שלנו ושירים שלנו, כמו סרט על להקה צבאית", שירבט נשר. הראל נדלקה. הם המשיכו לדבר ולרקום את הרעיון שעות על גבי שעות, עד שבסוף-שבוע אחד, תוך 48 שעות, התסריט היה מוכן. השניים לא התכוונו לכתוב למגירה וגילגלו את הרעיון קדימה. אפילו העובדה שתעשיית הקולנוע הישראלי דישדשה אז בבוץ לא גרמה להם לוותר. גם המפיק יצחק קול חשב כמוהם, כשנשר הופיע במשרדו, ובביטחון העצמי האופייני לו הניח את התסריט על שולחנו. "נדמה לי", אמר אז קול, "שהבחור המבטיח הזה יכול גם לקיים. ננסה".

עבודת ההכנה היתה ממושכת. נשר והראל ראיינו כ-500 בוגרי להקות צבאיות, החל מתקופת הפלמ"ח. הם רצו קודם כל לשמוע את הסיפורים האישיים, כדי לוודא שהתסריט שלהם הוא באמת חתיכת חיים. גם הליהוק היה קפדני. נשר ושותפיו להפקה בילו ימים רבים בחיפושים אחרי השחקנים המתאימים. הם חרשו כמעט את כל מופעי הלהקות הצבאיות, צוותי ההווי ומופעי הבידור, דיברו עם עשרות מועמדים, ערכו מבחני בד ולבסוף חרצו גורלות.

גם החזרות לא היו קצרות. שלושה חודשים של חזרות אינטנסיביות, חלקן עם המעבד המוזיקלי יאיר רוזנבלום ז"ל, שאחראי לכמה מהשירים הנפלאים של הלהקות הצבאיות, ובמאי השירים דני ליטאי, שדמות מפקד הלהקה בסרט נתפרה מדמותו הסוערת. השחקנים הזדהו כל-כך עם הדמויות עד שקראו זה לזה בחזרות בשמות הדמויות שבתסריט. נשר, מעריץ נלהב של הקולנוע האמריקני, הראה להם סרטים בהתאם. סוויסה-בזוקה, למשל, צפה שוב ושוב בסרטים של וודי אלן וג'רי לואיס, גידי גוב ראה קטעים מסרטים של אל פאצ'ינו ודסטין הופמן, וששי קשת התרפק על אלביס פרסלי.

"צוות מחונן"

הסרט זכה להצלחה עצומה וריפד את מעמדם של שחקניו ככוכבים. גם הביקורות פירגנו. "קומדיה צבאית ישראלית מלבבת, אינטליגנטית ומרנינה, שקשה לעמוד בפניה, משוחקת בהתלהבות על-ידי צוות מחונן ביותר של פנים צעירים וחדשים", התפייט יוסף שריק ("הארץ"), "גידי גוב ניחן בצניעות נדירה ובחוש עיתוי מצוין. מאיר סוויסה, במעשי הליצנות שלו, הוא הקסם בהתגלמותו. לכשרונו, המשתווה לזה של אורי זוהר, מתווספות רצינות ומשמעת מפליאה. לירון נירגד נראית כמונה ליזה צברית, וחלי גולדנברג... העין אינה שבעה מראותה, ואין דבר טוב מזה לאומרו על שחקנית צעירה. טוביה צפיר, בתפקיד במאי הלהקה, מצוין בדיוק כמו אבי נשר בבימוי הסרט כולו. זהו הסרט הטוב ביותר שנעשה עד כה". 

גם בתי הקולנוע התפוצצו חודשים מצופים. מאז, במשך 26 שנים, זכה הסרט לאינספור הקרנות בבתי הקולנוע ובטלוויזיה, חלקן הגדול בימי העצמאות. שירי הסרט זכו לעשרות ביצועים מחודשים והופיעו בכמות גדולה של אוספים.

"יש לי בעיה מסוימת בלדבר על הסרט, כיוון שידוע שאין הנחתום מעיד על עיסתו", אומר אבי נשר, ש"הלהקה" היה סרטו הראשון. "בכל זאת, אני אחבוש את כובע מבקר הקולנוע שלי ואומר שזה סרט מאוד ישראלי. ישראלי במובן שאנחנו הכי אוהבים לחשוב על עצמנו. כמו שהמערבונים מייצגים את תפיסת החיים האמריקנית, כך הסרט הזה מייצג את הרוח הישראלית. עם ישראל אוהב לראות את עצמו כקבוצה. בכל הסרטים הישראליים שעשיתי עסקתי בקבוצות ולא ביחיד, לעומת הסרטים האמריקניים שלי. לעשות סרט כזה, שכבר מהיום הראשון היה הצלחה אדירה, זו היתה התחלה מלחיצה מאוד להמשך חיי. הצבתי רף ציפיות גבוה מאוד".

"את 'הלהקה' ראיתי בקושי שלוש פעמים", אומרת גילת אנקורי, שגילמה את שרי הבלונדה. "ההצלחה האדירה שלו, עד היום, היא ממש תופעה בעיני. בכל פעם אני מופתעת ומנסה להבין מחדש מה גורם לכך. האמת היא שעד שעשיתי את 'רמת-אביב ג'' לא הייתי מודעת לפופולריות של הסרט. פתאום כל החבר'ה הצעירים על הסט ציטטו לי את כל הסרט. לא האמנתי. כשבתי, שהיום בת 21, סיימה את לימודיה בבית-הספר התיכון, כל הצגת הגמר שלהם התקשרה לסרט. הם אפילו שרו בה את שיר הנושא של הסרט. כל הקהל באולם ישב והסתכל עלי.

"אני מניחה, שמעבר להתרפקות על העבר היה משהו טהור ובתולי בסרט הזה. כמעט כולנו היינו חדשים ובתולים במקצוע. שיחקנו אז באופן טהור ותמים שעובר מסך. היום בבוקר דיברתי עם אפרת רייטן והיא אמרה לי: 'בגלל הסרט הזה הלכתי לשרת בלהקה צבאית'. זה היה התפקיד הראשון שלי, ודבר כזה לא שוכחים לעולם. יש לי, ואני מאמינה שלכולנו, פינה חמה בלב לסרט הזה. צריך לראות אותנו כשאנחנו נפגשים, איזו שמחה.

"רוב הצוות בסרט המשיך את דרכו בעולם הבמה, כך שאנחנו נפגשים מדי פעם. אתמול בהקלטת

השיר לקראת הדי.וי.די פגשתי את לירון נירגד. איזו חגיגה היתה. לפעמים, בצילומים של סרטים או סדרות אחרות שאני משתתפת בהם, יש ויכוחים וחיכוכים. מהסרט הזה נשארו לי רק זכרונות טובים. כל מה שנהיה ממנו, ועכשיו הדי.וי.די, זה פשוט מדהים ומקסים בעיני".

גלי עטרי מתרפקת עד היום על התקופה ההיא. "בדרך-כלל עושים סרט וזה חולף עובר לו", היא אומרת, "לא הסרט הזה. הסרט הזה עשה לי רק טוב. ב-78' אפילו קיבלתי עליו את פרס שחקנית השנה, למרות שכולה הייתי בו כמה דקות. 'הלהקה' הולך ונהיה פופולרי יותר ויותר עם השנים. הוא אפילו הפך לקאלט. לפעמים אנשים מצטטים באוזני משפטים שאני עצמי שכחתי.

"מעבר לאיכויות שלו, זה סרט מאוד אמיתי שמשקף את הווי הלהקות על רקע מלחמת ההתשה בדייקנות כמעט של סרט תיעודי. לנוסטלגיה יש, כמובן, תפקיד חשוב בהצלחת הסרט. תקופת הלהקות הצבאיות היתה תקופה נהדרת, שכנראה לא תחזור יותר, התקופה הכי מצליחה ויפה, ואנשים אוהבים להתגעגע".

"חלק מהישראליות"

גם אביב, במאי הלהקה בסרט, הלא הוא טוביה צפיר, מתקשה להתעלם מחלקה של הנוסטלגיה בהצלחה האדירה והמתמשכת של הסרט. "נושא הלהקה הצבאית הוא חלק מלהיות ישראלי, חלק מהישראליות עצמה", הוא אומר. "הלהקה הצבאית, שכיום כבר גזה, פסה ועפה מן העולם, יוצרת נוסטלגיה ישראלית. טובי היוצרים בארץ, דוגמת נעמי שמר ויאיר רוזנבלום, כתבו את מיטב השירים והמערכונים של הלהקות הצבאיות.

"באותן שנים הלהקות הצבאיות היו כור ההיתוך של הבידור הישראלי, של התיאטרון והטלוויזיה. כל מה שכאן ועכשיו - אלו תוצרים של להקה צבאית. החל מטוביה צפיר, דרך יצפאן, יואב צפיר ועוד רבים. זה אנחנו, חלק מהחוויה הישראלית. בדיוק כמו שבגלל הצבא והמילואים כאן, גם הסרט 'גבעת חלפון' הפך לקאלט. את הלהקות הצבאיות של פעם החליפה היום הטלוויזיה. שילוב תוכניות כמו 'כוכב נולד' ו'האקדמיה לצחוק' זה מה שהיינו עושים בלהקות הצבאיות. הסטנד-אפ של ה'אקדמיה לצחוק' לא זר לבוגרי הלהקות התצבאיות. בתקופה שלנו קראנו לזה חלטורות, אבל למעשה, בלהקה שרנו והצחקנו במונולוגים ובמערכונים".

למרות המעבר למדיום הטלוויזיוני, צפיר עדיין אופטימי. "אני מאמין שהלהקה הצבאית עוד לא אמרה את המילה האחרונה. לי אישית, תמיד תהיה פינה חמה בלב ללהקה הצבאית ואחריה לסרט 'הלהקה'. עבורי, שלוש וחצי השנים שביליתי בלהקה הצבאית היו בית-הספר המקצועי שלי. מקצוענות לשמה. השירות, ואחריו הסרט, היו בעצם תקופת הנעורים שלנו. היינו צעירים, דינמיים, עבדנו והופענו 24 שעות, הופענו לפני קהל צעיר של חיילים. זו בהחלט היתה התקופה היפה בחיי".