התחלה מבטיחה

ימשיך כבודו: "כל לילה", ערוץ 10, 22:30

בלופ בלופ. בלופ בלופ. ו... הוא מגיח. הוא בחיים. אסף הראל זינק אמש למים העמוקים והקרים ביותר בטלוויזיה: לייט-נייט יומי. ספרנו 15 דקות, ואז ראשו ביצבץ, והוא נשם, ויש סיכוי טוב שהוא, והלייט-נייט שלו, יחיו ויביאו נחת. יש על מה לדבר. בשתי מילים: ימשיך כבודו. 

בואו נבהיר: היומרה לעשות לייט-נייט בפורמט האמריקאי מייסודם של קרסון, לטרמן, לנו ואובריאן דורשת ממך תעוזה של מי שתופס את אלי האנה בביצים מתוך תקווה שיוכל להחזיק שם שנה או יותר; זה גובל בטירוף. בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית ידוע כי – קצת כמו לוחמי השייטת – הבודדים שהולכים לעשות לייט-נייט קורצו מחומר אחר. לא מדובר בבדרנים רגילים, אלא במתאבדים הנתונים בחגורת נפץ של כישרון. אם לא יתפוצצו בשנה הראשונה, יוכלו לעיתים להמשיך עד הפנסיה.

אין לי מושג אם הראל בנוי להיות הישראלי הראשון על הירח הזה, אבל תוכנית הפתיחה עשתה הכל נכון, תוך שהיא מפגינה רעידות בלתי רצוניות – ונסלחות – של מי שנולדה זה עתה. הכתיבה טובה בחלקה, לא דופקת חשבון, וכך קרה כי הראל ממש אמר בשידור: "כבר יש מישהו שחי מלמחזר זבל. קוראים לו ארז טל" (והיה גם: "הדבר הכי עמוק שאיתן פוקס עשה בקולנוע הישראלי זה גל אוחובסקי". אאוץ'!).

היו לתוכנית הפתיחה חולשות לא מעטות, ובראשן התרגשותו המובנת מאליה של הראל, שנצמד לטקסט הכתוב באדיקות של סופר-גלו, ומינון מוגזם של בדיחות-נפל מביכות. הראיון עם אלון אבוטבול השאיר אותך ער בעיקר בזכות הסיפורים שאבוטבול הביא מהבית. הראל יצטרך ללמוד כי השיחות האלה לא אמורות לחלוף דרך כל השאלות שבכרטיסיה, אלא להיתלות בסימטאות צדדיות בראיון ולצאת דרכן לרגעים מנצחים.

אבל השטויות השרירותיות היו מצוינות: הפינה במסגרתה הונח צמר פלדה במיקרוגל היא בדיחה מהזן הלטרמני שעובד יופי; ו"60 שניות על" היא המקבילה לעשיריה של לטרמן – וגם היא, בזכות הכתיבה, המריאה. קחו בחשבון שלמאסטרו אובריאן לקח שנתיים להתייצב, ותבינו כי תוכנית הבכורה של הראל היתה הבטחה.

מה קורה למדינה הזו? לאן נעלמות זכויות האדם הבסיסיות ביותר? קחו, למשל, את הזכות להזדקן בכבוד: לשבת בדיור המוגן שלך, ללגום תה צמחים, ללעוס רקיק, לקבל בעיטה בראש מביטוח לאומי, לראות טלוויזיה שלא גורמת לך להצטער על שהגעת לגילך. כי "אהבה בשלכת" גרמה אפילו לי להצטער על שכבר בגילי אני נדרש להזדקנות כה מואצת מול פרקי עונתה החדשה. בסוף הפרק השלישי שבו צפיתי, לקחתי את התרופות שלי, ביקשתי מהפיליפינית לכסות אותי, עצמתי עיניים וקיוויתי להתעורר בזמן לברידג'. הייתי, ברגע ההוא, בן 200.

"אהבה בשלכת" מביאה את סיפורם הזעיר של חנה ושלמה – בגילומם של ליא קניג ויהודה ברקן – אלמן ואלמנה מבוגרים הפוצחים בסיבוב שני. מעבר למשחקם הטוב של קניג וברקן, שום דבר לא באמת עובד כאן. הדרמה הגדולה בפרק של אמש נעה סביב בריחתו של הכלב של חנה וחזרתו המפתיעה (במעלית!). בפרק הבא תנוע הדרמה סביב נחירותיו הרמות של שלמה.

הדיאלוג איטי, הדמויות עסוקות בהזמנת מצרכים, כניסות, פרידות וחיבוקים לאורך מאגרי זמן שבאמת מצויים בשפע רק בבית משען, וההומור – כן, זו המילה – טרחני, מאולץ ומיובש כביסקוויט.זה לא מוכרח להיות ככה. אין שום סיבה שסידרה על גיל הזהב תתאמץ כל כך להיות "זקנה". דרמות וקומדיות טובות בנושא הגיל השלישי אינן שונות, לצורך העניין, מכל דבר אחר: קחו בחשבון את "קוקון" ו"באהבה אין חוקים" הקולנועיים, או "סנפורד ובנו" ו"בנות הזהב" הטלוויזיוניים, ותראו שאפשר, למרות הרתיעה הבסיסית, לצאת גם מזה בשלום. "אהבה בשלכת" זקוקה לכתיבה מושקעת יותר, לעלילות צפויות פחות, לבימוי דינמי. אבל על מה אני מדבר. תעירו אותי כשיתחיל הבינגו.