לא לפחד כלל

שלא כמו גלי הפרנויה ששטפו את מסכי אמריקה בשנות ה-60 וה-70, "המועמד ממנצ'וריה", גרסתו של ג'ונתן דמי למותחן הקלאסי שביים ג'ון פרנקנהיימר ב-1962, פועל כשהוא נטול הקשר. סרטי הקונספירציה המופלאים שהופקו בתקופת קנדי והמלחמה הקרה ביטאו, כזכור, את החרדה מפני הקומוניזם והעימות הגרעיני – בלטו בהם "fail safe" שעשה סידני לומט ב-1964, "ד"ר סטריינג'לב" של קובריק מאותה שנה, וכן "שבעה ימים במאי" (1964) ו"השליח ממנצ'וריה", שניהם בבימויו של פרנקנהיימר – ואילו הסרטים שבאו בעשור שלאחר מכן העניקו ביטוי לאווירת החשדנות שפשתה באמריקה בעקבות מלחמת וייטנאם ו-ווטרגייט.

אבוי, אך בהיעדרה של פרנויה אמיתית נדרש העיבוד הנוכחי למפלט האחרון שמאפשר עידן הגלובליזציה – תאגידים. אחד מסתורי, ליתר דיוק, ששמו "Manchurian", מין פיתרון מופרך שכזה שנועד לשמור על כותרתו של סרט המקור. שם, וגם כאן, העלילה (על פי ספרו של ריצ'רד קונדון) עוסקת בגיבור מלחמה (ליב שרייבר, "צעקה", בסרט הנוכחי), העובר שטיפת מוח כדי שיהפוך למתנקש פוליטי. חבריו ליחידה משוכנעים שהציל את חייהם – או כך לפחות הם, כמסתבר, מתוכנתים לזכור – ורק מפקדו, קצין מעוטר ומיוסר בגילומו של דנזל וושינגטון, עולה על הקנוניה כאשר הוא יוצא לגלות מהו פשר הסיוטים הפוקדים אותו עצמו.

הסרט המקורי היה סטירה פוליטית מבריקה על הפרנויה שחוללה המלחמה הקרה של שנות ה-50, אך התברר גם כנבואי באופן מצמרר – הוא יצא אל המסכים שנה לפני רצח הנשיא קנדי, וחזה למעשה עשור של רציחות פוליטיות באמריקה (הסנטור רוברט קנדי והמנהיג השחור מרטין לותר קינג) שבאו בעקבותיו. משך 25 שנה מאז הופץ לראשונה נעלם "השליח ממנצ'וריה" – כך נקרא הסרט בשעתו בארץ – מהאקרנים באמריקה, והשמועות ייחסו את ההיעדרות הזו ל"נושא הטעון". מה חבל על כן שגרסתו הנוכחית של דמי – שמצליחה אמנם לשרטט דיוקן עכשווי נוירוטי ומסוייט של החברה האמריקאית כולה – מתקשה לגעת באופן אפקטיבי באיזה פחד עמוק או עצב חשוף. אין היא מספקת אלא ביטוי מוקצן לעובדה נדושה – הפוליטיקה האמריקאית נשלטת על ידי תאגידים. ואנחנו כאילו לא ידענו.

כישלון עשוי היטב

יחד עם שני סרטים נוספים שהופצו לאחרונה – "זהות במלכודת" ו"הכפר" – חובר עיבודו העדכני של "המועמד ממנצ'וריה" לאיזה גל עלוב למדי של סרטי קנוניה המבקשים לנסח ביקורת אנטי-בוש עם דמדומי תקופת כהונתו (הראשונה, כמסתבר עתה) של זה בבית הלבן. אין זה מקרה לפיכך שהקונספירציה המתוארת בו קשורה למלחמת המפרץ הראשונה – מלחמת קוריאה בגרסה המקורית – שעה שאביו של הנשיא הנוכחי היה בשלטון. עיקר כוחו של הסרט הוא בעיצובה של מציאות פוסט-טראומטית שבה כולם – גם הדמות שמגלם וושינגטון, שבסרט הקודם שוחקה בידי פרנק סינטרה – מוצגים כפגועים וסובלים. מבחינה זו, הישגו הגדול והיחיד של דמי הוא ביכולתו לנסח, ואף להעניק ביטוי ויזואלי הולם, לתחושה חריפה, כלל אמריקאית, של חוסר רוגע והיעדר מוצא; כזו שגורמת גם לסופו של הסרט, אף מילה כמובן, להיראות יותר כהמשכו של הסיוט.

מאז זכה באוסקר על "שתיקת הכבשים" המופתי פנתה הקריירה של דמי לכיוון משונה למדי, והוא העדיף להתמודד עם עיבודים ספרותיים ("חמדת") וגרסאות מחודשות ליצירות שמוטב היה לא לגעת בהן. כישלון – אבל לפחות מעניין ומאתגר – שכזה היה, למשל, סרטו הקודם, שלא הוצג בארץ באופן מסחרי, "הכל אודות צ'ארלי", רימייק של המותחן הקלאסי של סטנלי דונן "חידון בחרוזים" מ-1963, עם קארי גרנט ואודרי הפבורן. וכך, המחמאה הגדולה ביותר בה אפשר לעטר את "המועמד ממנצ'וריה" מודל 2004 היא שמדובר בכישלון – כן, שוב המילה הזו – עשוי היטב. כזה הנובע מהנאיביות, חוסר התחכום אפילו, של יוצריו ביחס לתפיסת הפרנויה בעידן הגלובליזציה.

וגם – מריל סטריפ המגלמת פה סנטורית מקיאווליסטית מתנפלת בתאווה על תפקיד האם המסרסת והמפלצתית שגילמה במקור אנג'לה לנסברי הבלתי נשכחת. היא מוצלחת אמנם (וגם נראית דומה להפליא להילארי קלינטון), אבל בהקשר הכללי של הסרט, הלוקח את עצמו ברצינות תהומית, הופעתה נדמית מופרכת לגמרי.