החולה לא מת

עם דבר אחד לפחות אי אפשר להתווכח לאחר הערב הסוער שעבר אמש (יום ג') על מרכז מפלגת העבודה: מתברר שהחולה לא מת.

הוא שוכב אומנם מבולבל, מתקשה לפתוח את העיניים ולעמוד על הרגליים בכוחות עצמו – אבל על המוניטור אפשר לראות סימני חיים, סימנים של רצון לנשום, להתהלך ולבעוט. יש בו, בחולה, לא מעט רצון לצאת מהתרדמת, להתרפא מכל המחלות, לחזור לחיים רגילים ולהפוך לאחד מהחבר'ה. "זה לא רע בכלל להיות ים תיכוני", אמר בסוף ישיבת המרכז אחד הח"כים היותר רציניים בעבודה. "עימות וריב הם לא תמיד דבר רע. אנחנו עוברים עכשיו טיפול בהלם, ריפוי בעיסוק. כל מה שקורה עכשיו מזרים לנו דם לוורידים".

מה שקרה אמש בבית החייל בתל אביב, היה בגדר מכת הלם עבור מפלגת העבודה, וגם עבור כמה מראשיה. מכה פתאומית, חזקה, כואבת, מעין מכת פטיש בראש - אבל מכה שעל פניה הוציאה את העבודה מהתרדמת האינסופית שלתוכה שקעה בשנים האחרונות, והחזירה אותה אל אותה קבוצה של אנשים שאיכפת להם מעצמם, המוכנים לצאת מן הבית ולשרוק בוז, למחוא כפיים ולעשות מהומות. ומצב כזה, אחרי שנים של ישיבות מרכז משמימות וריקות מתוכן שנוהלו על פי סדר יום מוכתב מראש, ישיבות שכונסו רק בגלל איזה סעיף טורדני בחוקה – מצב כזה ניתן לכנות חדשות טובות עבור המפלגה.

כשמתן וילנאי הופך לקאובוי הקשוח של העיירה ויורה באקדחים כבר במערכה הראשונה, וכשבנימין בן אליעזר זוכה לעדנה מחודשת ולקריאות "פואד-פואד" מהקהל, וכשלאנשים פתאום איכפת ממה שקורה במפלגה שלהם, וחשוב להם להיות מעורבים ולהגיע במספרים שלא נראו כמותם במפלגה המבולבלת הזאת כבר שנים רבות - אפשר להניח שמה שהיה הוא לא שיהיה. אפשר להניח גם שהאדרנלין מתחיל לזרום.

אהוד לא השתנה, אבל...

אפשר לומר על אהוד "השקול" ברק ועל התנהגותו ("המתוחכמת", אין ספק) במרכז העבודה הרבה מאוד דברים רעים. אפשר אפילו להדביק לו (כפי שעשו, שלא לציטוט, כמה מחברי הכנסת של העבודה) כינויים שמדביקים למטופלים במיני מחלקות סגורות.

ואפשר לגלגל עיניים לשמיים ולומר בגאווה שעם הפריצה הדרמטית לבמה וחטיפת המיקרופון ניתנה ההוכחה לכך שהוא לא השתנה, שהוא תזזיתי, לא מסוגל לשמור על קור רוח, שהוא מאבד עשתונות בגלל כל שטות, ושהוא בעצם, כמה מפתיע – אהוד ברק. אפשר לומר את כל זה, וגם צריך, משום שאהוד ברק באמת לא השתנה.

אבל כל זה לא עומד בסתירה עם העובדה שבזכות אהוד ברק מפלגת העבודה התעוררה אמש לחיים שהיא כבר לא זוכרת שאפשר לחיות, ושמתן וילנאי עלה בין לילה לליגה של הגדולים. פתאום, לכולם יש מה לומר. פתאום, כולם באים לישיבת מרכז, צובאים על הדלתות, מתחננים להיכנס.

אישה אחת, חברת מרכז, עמדה אמש בפתח אחת הדלתות בבית החייל והתחננה כשדמעות בעיניה בפני השומרים שיכניסו אותה לאולם. כמוה היו חברי מרכז רבים נוספים, שבאו כי רצו להרגיש את הדופק, רצו להרגיש את הזרימה בוורידים. איפה הם היו בשנים האחרונות? אז זהו, שהם לא היו.

הרמז העבה שקיבל פרס

אבל האולם בבית החייל היה צר מלהכיל, ושמעון פרס ואנשיו יודעים היטב שהטענה לפיה ציפו למספר קטן יחסית של אנשים לא תופסת. כולם ידעו שהישיבה צפויה להיות טעונה וסוערת, כולם עשו גיוסים, כולם רצו לנצח. כולם, כולל פרס, ידעו שצריך אולם גדול יותר, אבל למה לוותר על שטיק טוב אם אפשר לעשות ממנו מטעמים?!

והנה עוד שטיק: פרס כינס, חצי שעה לפני ישיבת המרכז, את תומכיו בתוך האולם של הישיבה. מדובר היה בכמה עשרות גמלאים, שהיו אמורים להשתלט על השורות הראשונות באולם. זה שחלק מהגמלאים "הבריזו", זה כבר סיפור אחר, אבל פרס ואנשיו תכננו היטב כל מהלך, וידעו היטב מה צפוי לקרות. ולמרות זאת, הם העדיפו לייצר עוד שטיק ועוד טריק.

ככה זה עם הרגלים מגונים: אתה לא יכול להפטר מהם. כשאתה יודע שצפויה להתקיים הצבעה חשאית, אתה לא נערך בהתאם ושולח את משה שחל להסביר שאופס, סליחה – אין פתקים להצבעה – זה נקרא 'שטיק'. וכשאתה מתעלם בכוונה ממה שאומר לך ההיגיון ושוכר אולם קטן מדי – זה עוד שטיק.

שמעון פרס היה אמש מאוד מופתע. הוא היה בטוח שהמרכז ייתן לו גיבוי מלא, יחבק אותו אל חיקו וייתן לו כרטיס להפליג בנחת אל ממשלת האחדות שאולי מתרקמת שוב. אבל המרכז אמר לו לא, וגם סימן לו בתנועה גסה את כיוון הדלת. פרס קיבל אמש את אחד הרמזים העבים ביותר שיכול מנהיג של מפלגה לקבל: לך הביתה, אמרו לו החברים. לך לנוח. תן גם לאחרים. אפשר היה לצפות שחברי המרכז לא ירצו לשנות את מועד הבחירות, ויצביעו בעד איזה נוהל חירום תמוה.

אבל חברי המרכז, וגם ראשי המפלגה (חוץ מפרס), הבהירו אמש כי מספיק זה מספיק. פרס, גם אם ייתעלם, צריך לראות את הכתובת שעל הקיר, ולהתחיל לארוז. הוא יכול לעשות את זה בצורה מכובדת, או להגרר שוב בבוץ. זה תלוי בו, ורק בו. אם יצליח להתגבר על הרצון העז להיות המיניסטר שהמציא את השלום – יוכל לסיים בפרישה מכובדת. אם לא - מה שקרה אמש במרכז זו רק ההתחלה.