להתראות התנתקות, תחי הנסיגה
על פניו נראה כי ראש הממשלה לא אמר בנאומו בהרצליה שום דבר דרמטי. אבל למעשה, הוא אמר שגם הוא, כמו כולם, עייף ורוצה שקט ויציבות, מדינה נורמלית. בנאומו בהרצליה קבר שרון, במו פיו, את החד-צדדיות. בהמשך השבוע התברר יתרונה הגדול של דליה איציק: בחסרונה, תרמה איציק יותר ממה שיכלה לתרום בנוכחותה לצוותי המו"מ של הליכוד והעבודה
נכון, נאומו של שרון באמת לא כלל כותרות מרעישות מדי. מבחינה עיתונאית, הוא לא בדיוק סיפק את הסחורה. לא היו בנאום הבטחות מרחיקות לכת, ולא היו בו גילויים מרעישים. אפילו איומים לא היו בו. סתם נאום סטנדרטי, רגוע ושקט יחסית. מעין state of the union אמריקני שכזה, שהתכונות הבולטות שלו הן שראש המערכת השלטונית אומר את הדברים בקולו, נאום ארוך, שבדרך כלל הוא מרגיע את המודאגים.
רק שבישראל, נאומים מהסוג הזה לא ממש מקובלים בשנים האחרונות. הציבור בישראל, שהתרגל להתעורר כל בוקר עם כותרת מטלטלת אחרת, לא ממש יודע כיצד לבלוע נאום רגוע ושליו, שלא כולל איזו טלטלה הגונה, כזו שתותיר את כולם פעורי פה למשך ימים. אופטימיות כבר מזמן לא בלקסיקון, ופרשנים לא ממש יודעים כיצד לעכל מסר שכזה.
מילא שמעון פרס אופטימי, אבל שרון? אריק שרון? קשה להאמין. או במילים אחרות: את המשברים, את המאבקים, את המלחמות ואת הקרבות כולנו מבינים ויודעים לפרשן - אבל את האפשרות לשקט, גם אם זמני, אנחנו לא מסוגלים לעכל. הבעיה הגדולה ביותר של נאום הרצליה היתה ששרון עצמו לא באמת ידע מה הוא רוצה לומר.
שבוע שלם עבדו אנשיו על הנאום, ולא הצליחו להבין מה בדיוק מבקש הבוס לומר. שבוע שלם הוא טרטר אותם, אבל לא היה כל כך מובן מה המסר שצריך לעבור: שטוב, שרע או שבכלל רק ממוצע.
שרון קבר את החד-צדדיות
ראש הממשלה אמר לאנשיו שהוא רוצה לשדר אופטימיות, סוג של תקווה. אבל בשביל האופטימיות היה צריך למלא את הדף הריק בשורות, במילים ובמשפטים. ובמשימה הזאת, שרון לא עזר. והיו גם בעיות אחרות: בגלל חוסר האירגון בלשכת ראש הממשלה, בגלל שאין מישהו אחד שמרכז את כל העשייה שם - כל אחד שיש לו אינטרס ולו קטן ביותר, ניסה לזרוק משהו לתוך הנאום, שאת הכנתו ריכז היועץ אייל ארד.
מישהו רצה שיהיה כתוב שהצמיחה תגדל בשנה הבאה מאוד. מישהו אחר רצה להזכיר את ז'בוטינסקי, ואחר בכלל חשב לפנות ולצטט מהתנ"ך. לא פשוט.
לבסוף, אף אחד לא ממש הבין מה בדיוק רצה שרון לומר. אבל אם מתבוננים היטב, אריק שרון, אחרי שנים של מאבקים ומלחמות - אמר הרבה מאוד. הוא אמר, בעיקר, שגם הוא, כמו כולם, עייף. והוא אמר גם שהוא רוצה שקט ויציבות, מדינה נורמלית. בנאומו בהרצליה קבר שרון, במו פיו, את החד-צדדיות. מעתה, למען הדיוק, עדיף יהיה לחזור למושג המקובל והמוכר: נסיגה.
נסיגה, משום שישראל, השולטת בשטחים כבר יותר מ-37 שנים, תיסוג כשתיסוג מעזה. לא תתנתק ממנה, אלא תיסוג ממנה. כי זה מה שמדינות עושות כשהן יוצאות משטח כבוש, ועוד בתיאום עם בעלי הבית.
כשהוא קבר את החד-צדדיות, נתן שרון יד לגסיסתו המתמשכת של הימין המדיני בישראל. לא עוד הרחבת התנחלויות, לא עוד שפיכת כסף בעזה. בין השורות, דיבר שרון גם על המדינה הפלסטינית, שאולי תקום ב- 2005. לדברים יש משמעות כשאומר אותם אריק שרון. נכון שהשמאל מוביל את הקו הזה שנים, אבל כששרון אומר אותם, ואולי גם יבצע אותם - התמונה שונה לחלוטין.
בקצב הזה, לימין המדיני כפי שאנחנו מכירים אותו היום, לא ממש יישאר מצע. כשאביגדור ליברמן מדבר על חילופי שטחים ואריק שרון על פינוי עזה ועל מדינה פלסטינית - המערכת הפוליטית עומדת, ללא צל של ספק כמעט, בפני שינוי דרמטי. אולי יהיה זה המפץ הגדול של חיים רמון, ואולי משהו אחר - אבל השמאל והימין לעולם לא ישובו להיות מה שהיו.
דליה תשיר לנו סולו
על המשא ומתן הקואליציוני המוזר שהתנהל בשבועיים האחרונים בין העבודה לליכוד אפשר יהיה לכתוב לפחות עבודת דוקטורט אחת. כבר מזמן לא היה משא ומתן כל כך מיותר, מייגע ומתיש, שסופו היה ברור לכולם כבר מההתחלה. אבל הפוליטיקה הישראלית הצליחה לספק שוב מחזות שרק היא מסוגלת להם, שכוללים מצבים אבסורדיים למדי. אחד מהמחזות האלה התרחש ביום שישי, במשרדיו של שמעון פרס בבית אמות משפט בתל אביב, שם הושג לבסוף, ללא נוכחותה של יו"ר צוות המו"מ של העבודה, ההסכם הקואליציוני המיוחל.
קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה נזרקה יו"ר צוות משא ומתן קואליציוני מתוך חדר משא ומתן, והמהלך עבר בשקט, אם לא כוללים את הצעקות של דליה איציק בטלפון. הוא אכן עבר בשקט, לפחות בינתיים, משום שבחסרונה, תרמה איציק יותר ממה שיכלה לתרום בנוכחותה.
למרות הווטו שהטיל עליה ראש הממשלה, איציק יכולה לחכך ידיים בהנאה. אז נכון שבשלב המכריע היא השתתפה במשא ומתן באמצעות הטלפון בלבד, אבל מבחינתה, היא עשתה את כל ההצגות הדרושות על מנת לשדרג את עצמה לקראת בחירת השרים במרכז העבודה. במהלך השבוע, לאחר שהמשא ומתן פוצץ, החלו גורמים שונים במערכת הפוליטית לחשוד שאיציק פועלת סולו, כלומר בשביל עצמה. חשדו, והבינו שעדיף לתת לה לצעוק מרחוק, מאשר לפוצץ מקרוב.
היא אמנם דפקה על שולחנות במשא ומתן בגלל חמישים מיליון שקל, אבל היא למעשה עשתה את זה למען עצמה. איציק הבינה, כנראה, טוב יותר משאר חבריה, שפרס ושרון לא ייתנו למשא ומתן הזה להתפוצץ על רשות השידור. פרס, משום שהוא יודע שהליכה לבחירות היא לא ממש הדבר הנכון לעשות מבחינת העבודה, וראש הממשלה, משום שלמרות הסקרים המחמיאים - הוא כנראה חושש מאיבוד שליטה וכוח.
לכן, הילדה דליה יכלה להרשות לעצמה לשחק כאוות נפשה בגן המשחקים הפוליטי, שכן היא ידעה היטב ששני המבוגרים האחראים יאספו אחריה את השברים. מאבקה למען "הישגיה" ו"עקרונותיה" של מפלגת העבודה הצטלמו מצויין בפני חברי המרכז. אח, כמה שהם נהנו לראות את איציק הקשוחה, זאת שדופקת על השולחנות, זאת שקוראת לראש הממשלה, זה ששום דבר לא מצליח להפיל אותו מהכסא - זוחל. כמה שהם אוהבים לראות אותה קוטלת את עוזי כהן מעל בימת הוועידה. אח, דליה דליה, כמה שאת גדולה, באו ואמרו לה ביום חמישי חברי המרכז. תראי להם מה זה.
פרידה אישית
במהלך העבודה העיתונאית בתחום הפוליטי, מזדמן לכתבים המסקרים את התחום לפגוש הרבה מאוד פוליטיקאים ועסקנים, מתוחכמים יותר או פחות. אבל רק לעתים נדירות מזדמן לנו אדם יוצא דופן, מיוחד, שאיתו אפשר לשבת ולדבר על אינספור נושאים, ולא לשקוע בפוליטיקה הקטנה. רק לעתים נדירות יוצא לנו לפגוש אדם כמו פרופ' יהודית נאות, שהלכה לעולמה בסוף השבוע.
אפשר להגיד דברים רבים על פרופ' נאות, אבל נדמה שהכל כבר נאמר. ובכל זאת, את יהודית נאות אזכור בעיקר בגלל אנושיותה, בגלל החום הרב שהקרינה כלפי האנשים איתם דיברה, ובכלל, כלפי בני אדם באשר הם. לעולם לא אוכל לשכוח את דאגתה לזכויות אדם, את מאבקה למען הפיכתה של ישראל למדינה דמוקרטית, חופשית וליברלית, למען הפיכתה של ישראל למדינה מתוקנת ונקייה יותר.
עכשיו, כשכבר לא נותר אלא להזכר בך, אני מודה לך יהודית על הזמן שהקדשת לי, על המילים החמות ששמעתי ממך ועל תשומת הלב האישית, גם אחרי שמחלתך החלישה אותך.
יהי זכרך ברוך.
לפנייה לכתב/ת 
