שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    קץ הילדות

    הקריירה העשירה של אפרים קישון היא הוכחה ניצחת לכך שלהומור יש לשון אוניברסלית ושכל בני האדם דומים זה לזה. אריאנה מלמד נפרדת מעידן התמימות של ההומור הישראלי

    אפרים קישון מת, ועמו מתה ילדותה של החברה הישראלית. יש בינינו שני דורות לפחות שגדלו עליו, שלמדו להכיר את נבכי עולם המבוגרים דרך הפליטונים שלו, שעדיין מדברים קישונית: צעירים יותר אולי לא יבינו. אומרים שהומור הוא עניין של רוח הזמן, וזו כבר נושבת לכיוונים אחרים. ייתכן, אבל דווקא הקריירה המופלאה של אפרים קישון היא הוכחה ניצחת לכך שלהומור יש לשון אוניברסלית, שכל בני האדם דומים זה לזה וכולם נבראו מצויידים ביכולת מולדת לצחוק מאותם דברים עצמם. ייתכן עוד שאנחנו, שגדלנו על ברכיו, לא הצלחנו להנחיל את אהבותינו – וגם לא את כעסנו – לצעירים מאיתנו. על כך צריך לבקש סליחה ומחילה, להסיר את האבק מעל הספרים ולומר שהלך מאיתנו סופר גדול. כן, סופר: הוא עצמו אהב לומר, "אינני אלא הומוריסט. אדם נהייה סופר רק לאחר מותו".

     

    • ynet נפרדים מאפרים קישון: ראיונות נבחרים, גולשים כותבים, קטעים מתוך ספריו ועוד.

     

    אחד משלנו

     

    הביוגרפיה של קישון היא אפוס מרהיב, היא פסיפס ענק ומסובך של פניה וגווניה של המאה העשרים: מי שהחל את חייו כיהודי בעל כורחו, למד שלנאצים באמת לא אכפת אם הוא רק רוצה להיות סופר הונגרי אם לאו. מי שניצל לגמרי במקרה ממוות בטוח בסוביבור, למד שלפיתת החנק של הצנזור הקומוניסטי גרועה כמעט כמו זו של הרודן הנאצי, מפני שסאטירה

    אמיתית לא תיווצר לעולם כשהמחשבה נחנקת. מי שברח משם כאינטלקטואל, מצא שיש לו מקום במולדתו החדשה רק כמנקה שירותים בקיבוץ. מי שחיזר על פתחיהם של עיתונים ונדחה, הוא ורשימותיו, בעוון היותו מהגר, חשף לימים את פניה של החברה שאוהבת הגירה אבל מתעבת את המהגרים עצמם. ומי שהיה אחר כך נערץ בלי גבול בשל כתיבתו, גילה בכאב שלהעריץ אנחנו יודעים, אבל לאהוב – ממש לא, וכך, דווקא בגלל שהצליח מעבר לים, לא סלחנו לו שנים ארוכות ונברנו בקרבי יצירתו והלעגנו עליה וביקשנו לשכוח אותו, כאילו עצם תהילתו ופרסומו בעולם הוא סוג של אות קלון.

     

    מה רצינו ממנו? שיהיה שלנו ורק שלנו. רצינו, אני חושבת, בעלות קולקטיבית על כתיבתו ועל נשמתו. רצינו שיהיה אסיר תודה, במקום שנהייה אסירי תודה לו. רצינו להשאיר אותו במעמד המוזר הזה, של סופר-מהגר שפשוט חייב ליישר קו עם איוולתה של המולדת החדשה שלו, ולא – יסתכן באיבתה. וכאן צריך להכות על חטא וגם לתהות מה היה קורה לו קישון היה פורץ לתודעה הבינלאומית בימינו: אנחנו כבר לא כועסים על מי שעושה זאת. אנחנו מסמנים אותו כמצליחן, כמושא של פנטזיה, כנושא של קנאה. קישון לא הקדים את זמנו, הוא הקדים את זמננו.

     

    במדף שלו בספרייה הביתית גרים "העולה היורד לחיינו", "משפחתי", עותק חבוט של "תעלת בלאומילך", התסריט של "סלאח שבתי", הגיגים מאוחרים שלו על אמנות מודרנית – אולי התחום היחיד בחיי הרוח ששנא ממש – וגם "סליחה שניצחנו", "אוי למנצחים" וקבצים של פליטונים שתורגמו לגרמנית: ב-37 שפות אהבו את קישון, אבל יותר מכולן – בגרמנית, מקור לא אכזב לתודעת אירוניה, לתחושת קמה מנצחת וגם לתסכול, כולם כלים מצויינים לעבודתו של פליטוניסט שמתבונן בסביבתו בראייה מאוד נוקבת, אבל לא דחוף לו להרוס. אני מעלעלת ומגלה שוב את כוחו העצום בתיאורי סיטואציות שבהן האיש הקטן נלחם בכוחות גדולים, שהם בעצם אנשים קטנים כמוהו: פקידי ממשל מטומטמים ואינסטלטורים חדורי חשיבות עצמית, קומבינטורים זעירים וזעיר-בורגנים מגוחכים, מהגרים מבולבלים ואדונים מבולבלים לא פחות של הארץ. את כולם

    חשף לא באזמל קר כי אם באירוניה דקה, ולא שחט פרות קדושות: לכל היותר דגדג אותן.

     

    ומדוע לא שחט? מפני שלמרות שכתיבתו היתה בוטה מאוד לפעמים, אני חושבת שאהב יותר מדי. את מולדתו החדשה, גם אם לא תמיד הסבירה לו פנים. את אנשיה, גם כשהמשיכו להלעיג על המבטא ההונגרי שלו. מתוך האהבה הזאת הפכו נושאיו לאוניברסליים. לו היה כותב כשונא, לא היה מגיע לספריות של מליונים.

     

    תודה מאוחרת

     

    גם כשחלקנו לו כבוד ותארים, כמעט תמיד מאוחר מדי, היה בשולי הדברים סוג של עוול. לא היינו מוכנים להודות שהשתנינו, שרוח הזמן ולא כתיבתו של קישון היא הצרה. נהיינו אומה שמנסה לדבר בתקינות פוליטית בשיח הציבורי, אבל בתוכה פנימה נגועה בגזענות הולכת וגוברת. וכך התחלנו לשחוט בעצמנו. למשל, את "סלאח שבתי", שמתישהו הדבקנו לו סטיגמה של התנשאות כלפי מזרחיים. קישון לא ידע להגן על יצירתו וגם לא היה צריך לעשות זאת. מי שצריך היה לראות טוב יותר ורחוק יותר, אלה מבקריו: אם סלאח שבתי הוא ביטוי של גזענות, אז כך גם אחיו התאום שהופרד ממנו טרם לידתו, הלא הוא טוביה החולב. את סלאח צייד קישון בחוכמה וביכולת לנצח את המערכת. טוביה יצא מובס.

     

    ומה נלמד ממותו, ממותה של ילדותנו? שעידן התמימות של ההומור הישראלי הנשכני-במידה חלף הלך לו. שפעם אפשר היה לדגדג פרות קדושות, והיום אי אפשר לרצותנו אלא בגוויתן המדממת. שנהיינו גסים יותר וערלי לב. שרק במאמץ גדול אנחנו יודעים לומר תודה, ורק מאוחר מדי. יהי זכרו וזכר יצירתו וזכר אהבתו הגדולה לארץ הזאת ולאנשיה – ברוך תמיד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: לע"מ
    קישון מקבל תואר דוקטור של כבוד מאוניברסיטת הנגב. סוג של עוול?
    צילום: לע"מ
    לאתר ההטבות
    מומלצים