התייאשתי מהח"כים, לא מהם תבוא הישועה

היום ראינו כולנו איך חוק משאל העם נקבר. בעקבות ההחלטה לנתק אותנו מבתינו, החליטו הורי למחות. אם הכנסת שלנו לא מתחברת לארץ ישראל, אנחנו נתחבר. כבר מחר הם יסעו לקנות צבע ונצבע את הבית לכבוד הפסח המתקרב.

הפסקתי להאמין שהישועה תבוא מחברי הכנסת שלנו. זה היה ברור כשמש שהחוק הזה לא יעבור, כי ברגע שכל מה שאכפת לך זה כמה כסף המפלגה שלך תקבל ומה יהיה עם הכיסא שלך, אם זה מה שמכריע בסופו של דבר, אז זה סימן שלאנשים לא אכפת מארץ-ישראל. על אנשים כאלה אני לא סומכת.

אנחנו, בגוש קטיף, עלינו לירושלים כדי למחות על ההחלטה ולבקש מחברי הכנסת לחזור אל העם. בסופו של דבר, אם העם לא ירצה לצאת מגוש קטיף, אף בולדוזר לא יצליח להוציא אותנו משם. אני מצדיעה לכל האנשים שממשיכים לבוא להפגנות, לתושבי הגוש שלא מתייאשים.

החיים בגוש קטיף הם חיים בלי שיגרה. אין לכם מושג איך זה לחיות כך. לדעת שלבגרויות השנה, מי יודע אם נגיע. לעלות פעם בשבוע לירושלים. זה מתיש, אבל כשמדובר על אידיאולוגיה ועקרונות, מוצאים את הכוחות וממשיכים להיאבק. אם אנחנו לא התייאשנו, גם לכם אסור.

אני לא מצפה שתוכנית ההתנתקות תיפול בגלל שהתקציב לא יעבור לא הצבעה פשוטה היא שתפיל את את התוכנית המרשעת הזו, הרצה פה מזה שנה ומשנה עולמות. לא ולא. אבל אני בטוחה שהתוכנית תיפול ותיפול בגדול. זה ייקח קצת זמן, אבל זה יבוא. עד אז נמשיך להיאבק על הבית שלנו. אני מציעה לכולם לשאוב קצת אמונה וכוח מגוש קטיף. 

אפילו המח"ט הזיל דמעה

ידעתי שפורים השנה הולך להיות שונה, אבל לא חשבתי שהוא יהיה שונה עד כדי כך. יום שישי החל כרגיל. קראנו מגילה ואחר כך חילקנו משלוחי מנות לחיילים. כשחזרתי הבית והתחלנו לחלק משלוחי מנות לחברים במושב, נכנס חבר של אחי וסיפר לנו את הבשורה: "יהודית מאור נפטרה בלילה. היא לא קמה בבוקר...".

מסך שחור ירד עלי. "אבל רק אתמול רקדתי איתה במסיבה", חשבתי. כמה שעות אחר כך מצאתי את עצמי בהלוויה. "אהבת את גוש קטיף ובחרנו לקבור אותך פה מתוך אמונה שלמה שבעזרת השם נישאר פה לעוד שנים רבות ויפות" ספדה לה בתה, שימרית.

"אנחנו מבקשים ובטוחים שתשמרי עלינו מלמעלה, שתבקשי בשבילנו, בשביל עם ישראל, בשביל גוש קטיף, שלא נדע יותר צער. אמא, את פוגשת עכשיו כל כך הרבה אנשים אהובים שם למעלה גשו כולכם לקב"ה ותזעקו לו שיושיע אותנו. בקשו רחמי שמים על עם ישראל, על גוש קטיף, שהקב"ה יבטל את הגזרה הקשה על גוש קטיף. ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

כששימרית אמרה את המשפטים הללו לא היה אדם אחד בקהל שלא בכה. אפילו המח"ט, שאמור לפנות את הגוש, הזיל דמעה. מול כזאת אמונה, כזה חוזק וכזה ביטחון בה', קשה להתמודד.

שנשמע בשורות טובות.