הוכרזו הזוכים בפרס ישראל למפעל חיים

"תיאטרון צעיר ומעורב"

בנימוקים לזכיית "הקאמרי" נכתב: "תיאטרון 'הקאמרי' בן ה-60, הוא תיאטרון צעיר מעורב, מגיב, מתגייס, קשוב למציאות בה אנחנו חיים ונענה לצרכי השעה. 'הקאמרי' מקפיד על טיפוח ופיתוח המחזאות הישראלית המקורית ועל חיזוק הקשר עם שיאי התרבות והמחזאות המודרנית העולמית. 'הקאמרי' חותר למצויינות ברמת הביצוע האמנותי של כל שלוחותיו: משחק, בימוי, תפאורה ומוסיקה. הוא מטפח ייחודיות מבחינת התוכן, הרוח והאופי, מטפח ומעודד שחקנים צעירים ומקדם אותם. 'הקאמרי' חותר להרחבת מעגלי הצופים ולקירוב קהלים חדשים כולל הופעות ביישובי הפריפריה וקו העימות והוא מהווה במשכנו החדש מוקד משיכה אמנותי ותרבותי לכלל הרבדים והגילאים בחברה הישראלית".

מנהלו האמנותי של תיאטרון "הקאמרי" עמרי ניצן אמר בתגובה: "הפרס הזה ניתן לתיאטרון על מרחב הזמן – מימי המייסדים שלו, במשך 60 שנה ועד ימים אלה. הוא מוענק לכל השחקנים, האמנים והיוצרים שבמשך כל תקופת חיי התיאטרון לקחו ולוקחים בו חלק. אני מאוד גאה על הפרס וחושב שזו עדות למקומו של התיאטרון בחיי התרבות של ישראל. 'הקאמרי' העניק ומעניק רגעי חסד בלתי נשכחים, אני מעז להגיד, אולי לא בכל הצגה ולא בכל ערב, אבל אם מסתכלים בפרספקטיבה כמו שצריך להסתכל על תיאטרון, הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שהוא התרבות של מקום".

מנכ"ל "הקאמרי" נעם סמל אומר: "אני מאוד נרגש, אני חושב שזה פרס של כל העושים במלאכת התיאטרון ואני שמח על כך שהוא ניתן בשנה כל כך מיוחדת במינה – שנת ה-60 – שמסכמת לא רק 60 שנות תיאטרון אלא גם 60 שנות חיים בארץ הזו אותה מלווה התיאטרון ומשיק להם. זו תעודת כבוד לכל מי ששותף למלאכה. ואנחנו מודעים לכך שאסור לשקוט על השמרים".

"הקאמרי" חגג באחרונה 60 שנה להיווסדו. באוקטובר 1944 התקיימה הצגת הבכורה של תוכנית המערכונים "מאז ועד היום" באולם הפועל ברחוב נחמני 4, "על במה קטנה, אנשים מעטים... מדברים עברית בדיקציה צלולה ובשטף ומיד אתה חש עצמך באווירה של טוב טעם ושל רצון טוב בהצגה המשמשת, כנראה, פתיחת יסוד לתיאטרון קאמרי חדש". אמרה אז לאה גולדברג. בפברואר 1945 נחנך רשמית התיאטרון החדש, שמייסדיו היו יוסף (פפו) וימימה מילוא, רוזה ליכטנשטיין, אברהם בן יוסף ובתיה לנצט.

במשך עשר שנים שיחקו אנשי "הקאמרי" במרתף קולנוע מוגרבי, עד אשר בנו בעזרת הכספים שגייסו את אולם נחמני, שהיה ביתה של להקת שחקני הקאמרי עד 1961. ב-1961 נבנה אולם הקאמרי בפסאג' דיזנגוף, "האולם על הגג". 

על סף שנת השישים לקיומו – לאחר למעלה מארבעים שנה בבניין שבאולם הפסאג' ברחוב דיזנגוף – הגשים "הקאמרי" חלום ישן ועבר למשכנו החדש והמשוכלל, שנבנה בסיועם של מפעל הפיס ועיריית ת"א-יפו במתחם האמנויות של תל אביב.עד היום העלה "הקאמרי" על בימתו 470 הצגות. בהצגותיו צופים מדי שנה 600,000 איש מרחבי ישראל, בכ-1100 הופעת מדי שנה.

"דמות מרכזית ומוערכת"

בנימוקים לזכיית הרב ישראל מאיר לאו נכתב: "הרב הוא דמות מרכזית ומוערכת בחברה הישראלית ובעולם, ואישיותו משמשת דוגמה לקירוב לבבות בין דתיים לחילוניים, בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות ובין דתות שונות. מאפיינים חשובים באישיותו ובהתנהגותו הם פתיחות, סובלנות ומתינות. השנה כאשר אנו מציינים 60 שנה לשואת יהודי אירופה מסמל הרב לאו, צעיר ניצולי מחנה הריכוז בוכנוואלד, שעלה לארץ עם אחיו, את כוחות ההשרדות של העם היהודי ואת המעבר משואה לתקומה. הרב לאו מתנדב לפעילויות ציבוריות שונות למען יהודי ברית המועצות, במועצה הלאומית למניעת תאונות דרכים, במועצה לארץ ישראל יפה ועוד. הרב לאו הוא מרצה מחונן והוא מייצג במשימות הסברה שונות את מדינת ישראל בעולם. בצד כל אלה לא עזב הרב לאו את הלימוד והכתיבה והוא פרסם ספרים רבים ביניהם 'יהדות הלכה למעשה' שתורגם גם ללשונות אחרות, שלושה כרכים של הספר 'יחל ישראל' ולאחרונה ששה כרכים על פרקי אבות".

בימים אלה יוצאת לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" אוטוביוגרפיה של הרב לאו "אל תשלח ידך אל הנער" ובה סיפור ילדותו בשואה.

הרב לאו נולד בשנת 1937. בן 8 שנים היה בהגיעו ארצה, יתום מאב ואם, צעיר הניצולים ממחנה הריכוז בוכנוואלד, ששרד את מאורעות מלחמת העולם השניה, את חורבן יהדות אירופה, וביחד עם אחיו עלה לארץ ישראל והמשיך שושלת רבנים עתיקה.

הוא נולד בפיוטרקוב שבפולין לאביו, רב העיר. בארץ גדל בבית דודו הרב מרדכי פוגלמן, רב העיירה קריית מוצקין. למד בישיבות קול תורה כפר חסידים ופוניבז', אצל גדולי הרבנים, והוסמך על ידם לרבנות. לאחר נישואיו עם חיה-איטה, ביתו של הרב יצחק ידידיה פרנקל, שנודע כרב השכונות – לימים רב העיר תל אביב, עבר לגור בתל-אביב.

הרב לאו החל ללמד תורה, תנ"ך ותושב"ע בבתי הספר התיכוניים הכלליים "ברנר" ו"אחד העם" בפתח תקוה. הוא חינך בתיכון הדתי "צייטלין" בתל אביב, ונבחר לכהן כרב קהילת "תפארת צבי" בעיר. הרב לאו התנדב במשך השנים לפעילויות ציבוריות שונות, וכחבר המועצה הציבורית למען יהודי ברית המועצות, ביתו הפך לאחת הכתובות הראשונות אליה מגיעים אסירי ציון, שזוכים לעלות ארצה, כתחנה ראשונה. 

כסמכות תורנית התבקש הרב לכהן בוועדת הלסינקי, ועדה המאפשרת השתלות להצלת חיים וניסויים רפואיים, המאשרת הפריות חוץ-גופיות שהביאו מזור ומרפא למשפחות רבות.

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים התנדב הרב לאו לעזור לצוות הרפואי בבית החולים "איכילוב" בתל אביב. באותן שנים הגיש הרב לאו בצהרי יום שישי את תוכנית הטלוויזיה "שלום לבוא שבת", בה סופר סיפור פרשת השבוע.

בשנת תשל"ט נבחר הרב לאו לרבה הראשי של העיר נתניה. בתשמ"ג נבחר הרב כחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. כחבר המועצה כיהן הרב בוועדה שקבעה כללים ואפשרה השתלות לב וכבד, לראשונה. בתשמ"ח נבחר הרב לכהן כרב הראשי וראב"ד תל-אביב יפו. בשנת תשנ"ג נבחר הרב לאו לכהן כרב הראשי לישראל וכנשיא בין הדין הרבני הגדול.

"נכס צאן ברזל"

בנימוקי מתן הפרס לשבתי טבת נכתב: "פרס ישראל מוענק לשבתי טבת על מפעל חייו בכתיבת הביוגרפיה המונומנטלית של דוד בן גוריון 'קנאת דוד'. הכרך הרביעי שיצא השנה והחמישי שטרם התפרסם מסיימים מפעל של 30 שנה שהוא אחד המפעלים הביוגרפיים הישראליים החשובים בהיקפו ובאיכותו. מפעלו של שבתי טבת מביא בפנינו את דוד בן גוריון האדם, המנהיג, הלוחם, פועלו ומשנתו ובמקביל מתעד בנאמנות את תולדות הישוב העברי ואת הקמתה והתפתחותה של מדינת ישראל. המפעל הגדול של טבת בנוי מאלפי פריטים קטנים שהוא ליקט, ניתח וארג ליצירה ספרותית היסטורית משובחת. מפעלו הוא נכס צאן ברזל לחברה הישראלית ולעם היהודי. בצד ביוגרפיה זו עסק שבתי טבת שנים רבות בעתונות ופרסם ספרים נוספים על תולדות הישוב בארץ".

טבת נולד ב-25.12.1925 במגדל-צדק שליד פתח תקווה. הוריו שפרה ודב טבצ'ניק היו מחלוצי העלייה השלישית. משלח-ידם, גננת וחוצב, קבעו את התחנות הראשונות בחייו: עם אימו בנהלל שבעמק ואיילת השחר שבגליל ובעקבות אביו ברמת-דוד, כשקבוצת מגדל-צדק עלתה להתיישבות בנהריים בעת בנייתה של תחנת הכוח של רוטנברג ובעתלית בעת שנבנה נמל חיפה. את ביתם קבעו לבסוף בחולותיה של תל-אביב.

הוא התחנך בבית החינוך לילדי העובדים בתל אביב, במוסד החינוכי במשמר-העמק ובגימנסיה שלווה בתל אביב. בעת שלמד באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים (לשון עברית, פסיכולוגיה וספרות אנגלית) החל את דרכו כעיתונאי בסניף הירושלמי של העיתון "המשמר". כשלמד באוניברסיטת "טמפל" בפילדלפיה (כלכלה וסטטיסטיקה) התפרנס מעבודתו בעיתונים בארה"ב.

בשלהי אפריל 1948 נענה לצו הגיוס היישובי והפליג ארצה מניו-יורק עם קבוצת המתגייסים הראשונה שמנתה 23 איש על ה"מארין קארפ". למחרת הכרזת המדינה, כשהאנייה עגנה בנמל ביירות, נלקחה הקבוצה למעצר ע''י שלטונות לבנון למעצר במחנה הצבאי בבעל-בק. על פי דרישתה של ממשלת ארה''ב הוחזרה הקבוצה מקץ חודשיים לניו-יורק ובאוגוסט על אותה "מארין קארפ" הפליגה הקבוצה שוב והגיעה לנמל חיפה.

הוא התגייס לגדוד השלישי של הפלמ''ח, ירד לנגב ומשם הועבר למינהל כוח אדם במשרד העבודה. לאחר מכן הוצב כסגן עורך עיתון "במחנה". לאחר שחרורו במאי 1950 הצטרף למערכת עיתון "הארץ". שבתי טבת כתב בעיתון "הארץ" 22 שנה. במהלכן מילא שלל תפקידים: סופר מדיני, כתב צבאי, כתב משוטט, בעל טור, שליח העיתון בפריס, כתב מיוחד (בצפון אפריקה, באירופה ובארה"ב) ולבסוף כתב חוקר.

במסגרת עבודתו ב"הארץ" הקצה לו העורך, גרשום שוקן ז"ל, עת לכתיבת 11 ספרים, ביניהם: "חשופים בצריח" על קרבות השריון במלחמת ששת הימים, "קללת הברכה" על תחילת הממשל הצבאי בשטחים, "שעשוע ובתו" על תרבות העוני בישראל ו"משה דיין", הביוגרפיה.

שבתי טבת הקדיש את כל זמנו ומרצו בשלושת העשורים האחרונים למחקרה וכתיבתה של הביוגרפיה של דוד בן גוריון. במהלך הכתיבה "התעכב" על תחנות אחרות אך קשורות, שזכו בספרים משלהן כמו: "רצח ארלוזרוב" 1982 "הדרך לאייר" 1987, "עונת הגז וקלב"ן" 1992.

הביוגרפיה הכתובה של בן-גוריון, שמסעה החל ב-1976 עם יציאתו לאור של הכרך הראשון שלה, מגיעה השנה לסיומה עם יציאתם לאור של הכרכים הרביעי והחמישי.