רחוב פרישמן

מרחוק לא נבדל הים הכחול והגדול מים החול הצהוב והגדול אלא בצבעו בלבד. הבתים הבודדים עגנו בגבעות החול הזכות כאוניות ממש. תל-אביב היתה צעירה בימים ההם והקיץ בעוז שמשו עשה אותה צעירה עוד יותר. רחוב אליעזר בן-יהודה הבנוי והסלול הביא את הולכיו לים החול הלוהט שגפנים שטוחות-קנה נראו עליו כצל עננים.

כך נכנסנו לרחוב פרישמן. אמא משכה בידי והתקדמה בצעדים מהירים, על גבי שביל-הקרשים שהוליך מרחוב אליעזר בן-יהודה אל אוניות-הבתים העוגנות במפוזר ובמרוחק בחול. היא היתה יגעה. החול הלוהט והשמש השפיעו עליה אטימות וטשטוש. צעדיה המהירים היו תוצאה של תשוקה עזה להימלט מהחום, להיכנס אל המוצל.

היא גם התייגעה ממני. כל הדרך, ממעלה רחוב אלנבי, קראתי באוזניה שלטי חנויות. לא החסרתי שלט אחד המעיד על חנות בה נמכרו אולר, חגורה, כדור ואופניים. ובראותי עגלת-גלידה – והיו כאלה רבות – מיהרתי להודיע לה על כך בשמחה, "אמא, הנה האיש המוכר גלידה!"

היא מיהרה אל הבית, ואני ביקשתי לשהות ברחוב, קרוב לגביעי הגלידה הוורודים, להתבונן באיש הגודש אותם ביד זהירה בגלידה לבנה ואדומה בשביל ילדים מאושרים שיש להם חצי-גרוש. רציתי להיכנס לחנות, למשש את האולר הנוצץ, להזין עיני בארנק רב-הכיסים. כמה רציתי שיהיה לי ארנק! כמה טוב לו לילד שבידו ארנק, כמה חשיבות וכבוד מתווספים לו. רציתי להצמיד עיני לחלון הראווה ולהתבונן שעה ארוכה באופניים כסופי הכידון, שכיסאם השחור חקוק באותיות זרות, בפעמון הדומם המצפה לאצבע זריזה ומבינה.

אבל עצרנו רק ליד קיוסק העץ הצבוע ירוק והמוצל בסככת-בד צבעונית. כמה יפים היו מיכלי-הזכוכית שטמנו בתוכם את העסיס הצבעוני ממנו בא הגזוז הנפלא. חשבתי ש"המון" גזוז אשתה. אשתה את כל הכוס, אשתה אותה עד תומה ולא ארשה לאמא להוציא אותה מאצבעותי. אבל קנינו רק כוס אחת של גזוז אדום והתחלקנו בה.

אני לא הייתי עייף, כלל וכלל. לא היה לי חם, השמש לא בערה לי על הראש והחול לא סנוור את עיני. המרחק לא נמדד אצלי בפסיעות, אלא בחנויות, ואחת היתה מעניינת מהשנייה. רק זה באנו אל העיר הגדולה והתגוררנו עם חברים עד שניכנס לביתנו, ולא היה בה, בעיר, דבר שלא היה נפלא ומקסים. אולם כל שללי, אותו החזקתי בידי המשוחררת, היה קלח תירס מכורסם. זו היתה החניה השנייה שלנו אחרי הקיוסק. כמה יפה היה דוד הכביסה השפות על גבי טריגון שמתחתיו הבהב פרימוס באש כחולה. ומוכר התירס, איזה איש נפלא! התבדח עם הילדים, הרשה להם לבור את התירס הרצוי להם, ואיזה תירס זה היה! מובחר ואהוב מכל דייסות הקוואקר והסולת שבעולם.

פסעתי אחריה משוך ומלוכסן ונעלי נגררו על גבי הקרשים במחאה מרשרשת. לפני הקיוסק נכנסנו למספרה ואמא אמרה שם לספר אותי קצר. חשתי גירוד עז בקרקפתי החשופה, מזכרת מגזזת קהה ומברשת-פוך מצהיבה. הייתי בטוח שאילו הלכתי עם אבא היו פני הדברים שונים בתכלית. ראשית, לא היינו הולכים אל הספר. בלא שום תשומת לב לנעשה על ראשינו היינו שמים פנינו ישר אל חנות האופניים, נכנסים וממששים כאוות-נפשנו את האופניים הנוצצים. אבא היה מרשה לי לשחק בדוושות היצוקות גומי נוקשה ומחוספס בזיזים שריח מיוחד להן. הוא אף היה מבטיח לי שבקרוב-קרוב יקנו לי אופניים! ואבא היה מבטיח אולר, וארנק, ואולי אפילו היה קונה אחד מהם. אבל אבא היה במקום אחר. הוא לא רצה להוביל את מעט הרהיטים שהיו לנו בעגלה. הוא חיפש אוטו משא שנהגו יסכים לרדת מרחוב בן-יהודה אל החולות של רחוב פרישמן. אבא רצה שניכנס לדירה החדשה באוטו משא גדול.

ואמא מיהרה כל-כך. ליד "מוגרבי", על גבי המדרכה, התפשטה והלכה גלידה בגביע שנשמט מידיו של ילד פלוני. צבעיה הבהירים התפשטו והתערבו זה בזה. לפחות רציתי להתבונן בהימסותה. תחליף על הגלידה שאמא לא קנתה לי. אבל היא מיהרה ומשכה ומשכה.

הגענו, אמרה. הנה הבית.

דבר לא היה סביבו, לא עץ, לא דשא, ודבר לא בתוכו, לא ארון, לא כיסא. אבל נכנסנו ובמרוצת השנים נוספו הדברים, הגן, הכביש, הבתים, השכנים, וכל היתר.