להקת מעודדות

"עזוב מספרים, ספר לי מה אתה רואה בעיניים", אמרה המראיינת למנכ"ל הביטוח הלאומי, יגאל בן שלום. האם בן שלום פרש לפני המראיינת את הנוסחה המתמטית של פיצול האטום, שהיא נזעקה להסות אותו מלהעיק עליה במספרים? לא, הוא רק הסביר שהקיצוץ העמוק בקצבאות הזקנה, הילדים והאבטלה, לא חסך למדינה שישה מיליארד שקלים, שכן הכסף הזה זרם הישר לעשירונים העליונים באמצעות הרפורמה במס.

מסובך? ממש לא. אלא שהרוב המכריע של העיתונאים שומעים מספר ונכנסים ללחץ, כאילו זה עתה הוצגה לפניהם משוואה עם שלושה נעלמים. "עזוב מספרים, ספר לי מה אתה רואה בעיניים". אה, נו טוב. אני רואה זקנים מחטטים בזבל, מקרר ריק וילדים רעבים. טוב לך? כן, טוב לי. את זה אני כבר מסוגלת לעכל.

יש בתקשורת הרבה יותר מדי עיתונאים שמתפקדים בהכרה מלאה ובאמונה שלמה כלהקת מעודדות נלהבת של מדיניות כלכלית נפסדת, וכשופרם של בעלי ההון. אלה העיתונאים שהם חסידים עיוורים של כל הפרטה באשר היא. מוחאי הכפיים לפיטורים המוניים ולהעסקת עובדי קבלן ("התייעלות", הם קוראים לזה). אלה המוקיעים כל שביתה ומכנים אותה "פגיעה בציבור", כאילו השובתים הם לא הציבור. כאילו אסור לעובדים להתאגד ולשפר את מצבם. הם מצדיקים כל סוג של העברות כספים למעסיקים והקלות במס לעשירונים עליונים. הם מתעבים קצבאות ילדים ולועגים לרעיון העלאת שכר המינימום. הם משמיעים תשואות רמות לכל תרומה מיוחצנת שמואיל בעל הון לזרוק מחלון ארמונו.

העמדה שלהם, לבד מהעובדה שלטעמי אינה צודקת ואינה נכונה - היא בעיקר פתטית, שכן התהליכים שמתרחשים בשוק העבודה - פיטורים מהיום להיום, אובדן הביטחון התעסוקתי, שכר נמוך - כל אלה הרי כבר מתנפצים גם על חופיו של מקצוע העיתונות. ובעוד עמיתי סוגדים לקדושתם של "כוחות השוק", אותם כוחות ממש שולחים לחבריהם העיתונאים מכתבי פיטורים בערב החג.

אבל יש מכה קשה יותר ממכת הסגידה להון, וזו מכת הבורות. המשפט "עזוב מספרים, ספר לי מה אתה רואה בעיניים", מתמצת אותה יפה. זו הנטייה הממארת של התקשורת להשמיע אנקות חמלה על המסכנים, במקום להתמודד עם הסוגיות הכלכליות, הערכיות והמעשיות, המייצרות את מצב העוני. כי חמלה, גם אם היא אותנטית (ובדרך כלל היא מזויפת), לא יכולה להמשיך ולשמש הצדקה לבורות התהומית שמקצוע העיתונות סובל ממנה בכל הקשור בענייני כלכלה. ונכון להיום, רבים מן הנחשבים שבעיתונאים - פרשנים, בעלי טורים, מראיינים, כתבים בכירים - אלה שמפגינים לפעמים בקיאות מפליגה בעניינים פוליטיים ומדיניים, מתגלים כחפים מכל ידע בתחום הכלכלי.

למה זה בעייתי? כיוון שבעשור האחרון האינטרסים של ההון מעצבים את המציאות שאנחנו חיים בה יותר משהפוליטיקה עושה זאת. בעלי ההון איתנו לתמיד, מורישים את כוחם לצאצאיהם, ואילו פוליטיקאים מתחלפים על פי בחירתנו. כל סעיף שהובלע בחוק ההסדרים גורלי לחיי רבים עשרת מונים מהכותרת המרעישה על חבר כנסת שקרא לחברו "אמבה" או "תולעת".

תשמעו סיפור יפה על מספרים: ערב ההצבעה על התקציב סערה ועדת הכספים. ח"כים שתמיכתם בתקציב הייתה מובטחת גילו לפתע, כי הם מתבקשים לאשר בדיעבד עסקה מבישה בין המעסיקים לבין האוצר, שלידתה בטעות קשה של פקיד אוצר. תמצית העסקה: המעסיקים נעתרו לבקשת האוצר "להציל" את קרנות הפנסיה ולהעלות את ההפרשות לקרנות בחצי אחוז, ובתמורה קיבלו מן המדינה, כפיצוי לנדיבותם, חצי אחוז הנחה בתשלומי הביטוח הלאומי שהם חייבים בהם. חצי אחוז מול חצי אחוז. הגיוני, לא? אלא שהגאון שעשה את ההסכם שכח לחשב, חצי אחוז של מה? התברר שהחצי אחוז שהמעסיקים נתנו שווה 300 מיליון שקלים, ואילו שווי החצי אחוז שקיבלו הוא 3 מיליארד ו-300 מיליון שקלים.

וככה, פוף, הלכו שלושה מיליארד שקלים. נכון שזה סיפור פשוט, מובן, ושערורייתי? נכון שלא הייתם צריכים לאמץ יותר משני תאים במוח כדי להבין אותו? נכון שזה שווה כותרת? אז איך זה שרק בסוף השבוע, כעבור שלושה ימים, הוצאנו את הסיפור הזה מהפח - רותי סיני ("הארץ"), גל גבאי ("הפרלמנט") ואני ("אולפן שישי") - וטיפלנו בו שלושתנו, לראשונה, כל אחת בנישה שלה? למה קרה המחדל הזה?

אולי כי המוני העיתונאים שגדשו את הכנסת באותו יום, והיו צריכים לדוג את הסיפור החם הזה ולרוץ אתו למערכות, או עורכים שהסיפור כן הגיע לידיהם - ראו שני מספרים וחטפו התקף חרדה. כי עזוב מספרים, ספר לי מה אתה רואה בעיניים. אה, נו טוף. בעיניים אני רואה את טומי לפיד מעליב את זהבה גלאון. אחלה סיפור. נלך עליו. למה להתאמץ.

שמעתי לא מזמן פרשן בכיר מאוד, שאף כתב ספרים על מלחמות ועל פוליטיקה, מגנה את שר האוצר בנימין נתניהו על התנגדותו להתנתקות. "זה לא שכל מה שביבי עושה הוא רע", הבהיר. "אומרים לי שבכלכלה הוא דווקא עושה דברים מצוינים. איני מבין בתחום הזה, אבל כך אומרים לי". סליחה? באיזו זכות אינך מבין בזה? באיזו זכות אתה מרשה לעצמך לפרשן את האקטואליה של חיינו מבלי להיות מצויד בכלים בסיסיים לנתח מדיניות שהיא כה גורלית ומכרעת? גורלית ומכרעת יותר מההתנתקות שאתה כה סוגד לה?

וזה כמובן מביא אותנו למכה אחרת, שראויה לדיון נפרד: מכת ההתלהבות מההתנתקות. התגייסות מוחלטת של התקשורת להגנה מקיר לקיר על ראש ממשלה נגוע בשחיתות ובלבד שיעשה בשבילנו, התקשורת השמאלנית ברובה, את העבודה השחורה של סילוק המתנחלים. בסופו של יום, נישאר בלי כמה יישובים בחבל עזה, אבל עם הרבה מספרים שלא היה לנו זמן ללמוד מרוב עיסוק בעניינים לכאורה יותר חשובים, ונתבוסס לנו במדינה שבה שולטים שני המאפיינים המובהקים ביותר של רפובליקת בננות: רף ירוד של טוהר מידות, ופערים מטורפים בין עוני לעושר. תחי ההתנתקות.

מונולוג תשיעי בסדרה