תשאירו אוויר לילדים

הנוסע בכבישי הארץ בתקופה זו יכול להבחין בתופעה ייחודית: אנשים עוצרים את רכבם ליד העצים וממלמלים דבר מה. לא, לא מדובר בשיגעון חדש שירד לעולם, או בטירוף קולקטיבי של דיבור אל העצים. בחודש ניסן מקיימים יהודים דתיים את המנהג, לברך על פריחת אילנות הפרי.

חודש ניסן הוא מועד חגיגת הפסח. אין זה רק חג המצות או החירות, אלא גם חג האביב. בתוך שלל הציוויים בהם טבעה היהדות, נשכחים לעתים אלה הקשורים בחובה לשמור על הנוף והטבע. הסיבות לכך יכולות להיות רבות: מבזק חדשות כל חצי שעה, מהדורה כל שעה, שלוש כותרות ראשיות בעיתונים יומיים, שלושה ערוצי טלוויזיה עם מהדורות חדשות מרכזיות, אינטרנט ומה לא בעצם?

החיים בישראל לא מותירים הרבה מקום למחשבה. חיינו עמוסים בעיות מכל הסוגים ומכל הגדלים והצבעים - מה שממלא בארצנו יום חדשות מספיק ברוב מדינות העולם לחודש שלם, אם לא יותר. אלפיים שנה נאבקנו להגיע אל הארץ המובטחת - מאבק קשה, עקוב מדם, ששיאו בשנת 1948 בהקמת מדינת ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל. מאז ועד היום, כמעט 60 שנים אחרי, האיומים לא פסקו. אנחנו נמצאים עדיין במאבק על קיומנו. לכאורה, הדחוף דוחה את החשוב ולא מותיר זמן למחשבה שמעבר לטווח המיידי. אבל הכל תלוי בדרך המחשבה.

איכות הסביבה אינה נושא שמצריך מאתנו מחשבה נוספת. היא חייבת להיות מושרשת היטב בתוך סדר העדיפויות שלנו, אחרת - חיינו כאן וחיי ילדינו יהפכו בלתי נסבלים. איכות הסביבה היא איך בונים שכונות, בניינים וערים, איך זורקים זבל, איך משתמשים בחשמל נכון, איך מחנכים את דור העתיד. איכות הסביבה נוגעת בכל תחומי חיינו. וההתייחסות לנושא היום תקבע כיצד ייראו חיי ילדינו כאן עוד עשרות ומאות בשנים.

בחרתי להביא מספר דוגמאות שממחישות את היעדר החשיבה לטווח הארוך, בעיקר לטובת הדורות הבאים, כאזרחים וכמדינה:

קטע 18 בכביש חוצה ישראל - הכביש עצמו מהווה מהפך בכל הקשור לתרבות הנסיעה בישראל. הוא מקצר את הנסיעה לאורכה של הארץ ומשפר את חיי הנוסעים בה במידה ניכרת. בחלקו הצפוני עתיד היה הכביש לחצות את "רמות מנשה" - חבל ארץ יפהפה, שטומן בחובו אוצרות טבע כמו מקורות מים זורמים, חיות בר, פריחה ייחודית ועוד. האזור מהווה מסדרון אקולוגי חשוב מאין כמותו. בעקבות לחצים ופניות של תושבי המקום, הארגונים הירוקים והשדולה הסביבתית בכנסת, שופר ושונה תוואי הכביש על מנת לצמצם חלק מהפגיעה הסביבתית. אבל בהתערבות מוקדמת, בשלבי התכנון של הכביש, ניתן היה לצמצם הרבה יותר את הנזק, ולאפשר לאזרחי ישראל ליהנות במקביל גם מכביש וגם מחבל ארץ יפהפה.

בניית ישובים חדשים - היישוב מיכל - מזה מספר שנים, במוסדות התכנון מתגלגלת תוכנית להקמת יישוב חדש על הגלבוע. האזור הוא בעל משמעות ביטחונית, ויישוב יהודי בו הוא כמובן חשוב. אך המחשבה על הקמת יישוב חדש היא מוטעית, בוודאי כשמדובר על שמורת אירוסים ייחודית שמשמשת את אזרחי המדינה לטיולים ונופש. המדינה יכולה לעודד תושבים לעבור ולחזק את היישובים הקיימים באזור, וכך, להרחיב את תפיסתה בקרקע מבלי לגרום להרס סביבתי הבנוי ללא מחשבה תחילה וללא תכנון לטווח הארוך.

חופי ניצנים - אני תומך בתוכנית ההתנתקות. אני גם כואב את כאב המתיישבים, שעתידים להתפנות מביתם בעוד מספר חודשים, וסבור שמדינת ישראל חייבת להם פיצוי הולם על כל שנותיהם בגוש קטיף, ומתן אפשרות להתחיל את חייהם בתנאים נוחים ונאותים. ועם זאת, אינני חושב שהקמת ארבעה יישובים חדשים סמוך לחוף ניצנים היא פתרון התיישבותי הנכון.

אזור ניצנים הוא למעשה רצועת החוף האחרונה שנותרה במדינה. מדובר בשמורת טבע, המהווה בית גידול ייחודי לבעלי חיים וצמחיה. באזור קיים היישוב ניצן, המונה כמאה משפחות שכבר הביעו את נכונותן לקלוט אליהן את המפונים. ניתן להרחיב את היישוב לכ-600 משפחות, ללא פגיעה מהותית בטבע. מהיכרותי את אנשי גוש קטיף, אני משוכנע שהם יהוו חיזוק משמעותי ליישוב הקיים, או לכל יישוב אחר אליו יצטרפו. מדובר באנשים איכותיים עם כישורים רבים, חקלאים נהדרים. אין לנו צורך ביישובים חדשים, יש לחזק את הקיימים ולהשקיע בהם!

מונולוג שמיני בסדרה