לא על הקש לבדו
יצירתו החדשה של הכוריאוגרף רמי באר, "וכשהגיעה לשמש", מתמקדת יותר ברעיונות עיצוביים ופחות בתנועה
מזה שנים מעסיקה את הכוריאוגרף ומנהלה האמנותי של להקת המחול הקיבוצית, רמי באר, לא רק צורניותה של התנועה, אלא גם הפיכתו של חומר פונקציונלי יומיומי למשהו שונה מזה המצופה ממנו. בעבודותיו האחרונות הוא עשה את זה עם כסאות נוח מעץ שהופכות מול עיני הצופה למכסחות מוזרות של שדה אורז ("פוראמן מגנום") ועם מיטות שמשמשות במקביל כטרמפולינה משחררת תנועה וכסורגים שתוחמים אותה ("שומר מסך").
בעבודה החדשה, "וכשהגיעה לשמש", הוא משתעשע עם מחצלות קש שלובשות ופושטות צורות ודימויים: פעם הן אביזר ופעם פריט לבוש, פעם חלק מתפאורה ופעם משמשות כסוככים חצי שקופים לתאורה שמבליטה או מבליעה את התנועה.
המסך נפתח על במה שמאירה בזרקור יחיד גב ערום ומפוסל, כלוא בתוך חצאית קשיחה. כאשר העיניים מתחילות להתרגל לחושך, מתגלה בקצה מסגרת האור העמום רקדן נוסף שמתחיל לרוץ במעגלים סביב הדמות הסטטית וכורך את קו המותן שלה בנייר סלוטייפ שחור. כמו פרפר שנמשך אל האש הוא מתקרב אליה ומתכלה, משאיר אותה לעסוק בשלה.
פערי הקצב בין תנועת הגופים השונים שעל הבמה הן אלמנט שיחזור וישמש את הכוריאוגרף לאורך העבודה לבניית דיסוננסים מכוונים שמטרתם לשבור איזון.
הדמות המפוסלת זזה לאט, משתמשת בחצאית שעשויה ממחצלת כבמשוט, שעוזר לה לפלס את דרכה בחלל, מסתתרת מאחוריה ומאפשרת לאור שחודר את המחצלת להבליט את קווי המתאר של הגוף. אליה מצטרפת דמות של ילדה-לא-ילדה, לבושה בורוד, פניה לבנים ובידה פלמינגו צעצוע. גם היא עוד תחזור בהמשך משוכפלת לרבים שכמותה כמו הזייה.
באר חוזר ומשתמש לא מעט ביוניסונים, הרמוניות תנועתיות מתואמות של קבוצות רקדנים, שנותנות כוח לתנועה קטנה ככל שתהיה. גם ממשחקי התאורה, שעיצב רמי באר בשיתוף עם יוסי רווח, מתקבלת תחושה של עושר ויזואלי ומקצועיות.
התאורה שוטפת את הבמה באור מסנוור ומכה בחושך כמעט מוחלט, מציג אזור דמדומים ומלהטט בין הזמנים, יוצר יש מאין מריבועי אור, שהופכים את רצפת הבמה ללוח שחמט ענק שעליו רוקדים הרקדנים.
יש לא מעט רגעים יפים בעבודה ומרענן בעיקר לראות את ההתכוונות האמיתית של רקדניה הצעירים של להקת המחול הקיבוצית. אך בסיכומו של דבר קשה להתעלם מהתחושה שהבחירה של באר להתמקד בחומר ובקומפוזיציה, באה הפעם על חשבון התנועה. למעט הניסיון היפה שמעמת בין הגוף למגבלת התנועה שיוצר החומר - מחצלות הקש – נדמה כי העושר של העבודה הוא בעיקרו באלמנטים העיצוביים שבה. החומר הוא גם האלמנט המרכזי שקושר בין חלקיה השונים של העבודה שמבחינה מוזיקלית, תנועתית ובמובן מסוים גם רעיונית דומה יותר למכלול של פרטים מאשר ליצירה קוהרנטית אחת.
