בלתי מזיק ברובו
"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", הסרט, הוא עיבוד חופשי ומשעשע לפרקים לסדרת הספרים המופלאה של דגלאס אדאמס. יש גם כמה פשלות, אבל בדיוק בשביל זה המציאו מגבות
וזה כנראה מה שיהיה למדריך הטרמפיסט לגלקסיה לומר על הסרט שעשו ממנו: "בלתי מזיק ברובו". בצרוף מקרים מופלא, זה בדיוק מה שהיה למדריך לומר על כדור הארץ כולו. לאור אבחנה זו, יטיבו צופי הסרט לעשות אם יצטיידו, כעצת המדריך, באביזר השימושי ביותר לטרמפיסט הגלקטי – המגבת. מגבת זו תאפשר לכם, הצופים, להסתיר את פניכם במהלך הקטעים המביכים יותר של הסרט, או להוות כרית לראשכם במהלך הקטעים היותר משמימים שבו. מאידך, היא עשויה לשמש אתכם כדי למחות את דמעות הצחוק מעיניכם בקטעים המשעשעים יותר, ויש בהחלט רבים כאלה.
ריבוי השימושים האפשרי הזה למגבת פשוטה אחת מצביע בחדות על בעייתו העיקרית של הסרט – הוא אינו אחיד ברמתו. בכלל לא. אפילו לא קצת. כל זה, כמובן, היה צפוי מאין כמותו כאשר מדובר בעיבוד לקולנוע של ספר על ספר, ולא סתם ספר, אלא הספר המפורסם והמצליח ביותר שיצא אי פעם את שעריו של בית ההוצאה של אורסה מיינור.
בואו נתחיל בהתחלה, כפי שדגלאס אדאמס עצמו המליץ לא פעם. היקום נברא. דבר זה נחשב לצעד בעייתי משהו ועצבן הרבה מאוד אנשים. עד היום הם לא התגברו על כך. בערך 2000 שנה לאחר שימושם היצירתי של הרומים במסמרים ושתי קורות עץ ככלים ליצירתה של דת חדשה, כתב דגלאס אדאמס, בריטי משעשע עד דמעות, תסכית רדיו בשם "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", שגולל את קורותיו של ארתור דנט, בריטי ממוצע וחדור אובססיה לתה (או, פשוט, בריטי ממוצע) שביום אחד מאבד הן את ביתו והן את הפלנטה שלו, כלומר שלנו, כששניהם נהרסים כדי לפנות מקום לכביש עוקף חדש.
ארתור ניצל מקטסטרופה כפולה זו בסיועו של ידידו, פורד פרפקט, שלא הגיע מגילפורד, כפי שאהב לספר, אלא מפלנטה אחרת. פורד מחלץ את ארתור והשניים, בלווית מגבות, נשיא הגלקסיה לשעבר, שני עכברים לבנים וכוסית בשם טרישה מק'מילן, יוצאים לתור את נפלאות ומוראות הגלקסיה. כבר בשלב זה היה עניין מסוים להפוך את תסכיתי הרדיו של אדאמס לסרט, אבל במקום זה הם הפכו לספר, ואחרי הספר הראשון הגיעו עוד ארבעה, "המסעדה בסוף היקום", "החיים, היקום וכל השאר", "היו שלום ותודה על הדגים" ו"בלתי מזיק ברובו".
הומור מטורף
ספריו של אדמס הצטיינו בהומור מטורף, התרחשויות אבסורדיות, העדר בולט של עלילה קוהרנטית ודמיון פרוע מעל לכל מידה. שילובם של כל אלו יצר סדרת קאלט מצליחה ומשגשגת שלה מעריצים רבים כחול שעל שפת הים.
בשלב זה התחילו כמה אנשים עם כסף לחשוב שוב על העובדה שיתכן וניתן לעשות עוד כסף מהעניין הזה, אם יהפכו את יצירתו המצליחה של אדאמס לסרט. הרי כבר הפכו את "המדריך" למשחק מחשב (משעשע), סדרת טלוויזיה (איומה), קומיקס ועוד, אז למה לא סרט? חשבו וניסו. היו לפחות שלושה ניסיונות רציניים להפיק סרט על פי "המדריך", ובאחד מהם אפילו הציעו את ביל מוריי או דן אקרויד לתפקידו של פורד, אבל רק בשנת 1998 העסק התחיל לזוז. באמת. דגלאס אדאמס עצמו נרתם למשימת כתיבת התסריט, אבל אחרי כמה שנים מת. התסריט הלא-גמור הועבר לידיו של קארי קירקפטריק ("מרד התרנגולים"), אולפני "הנסון" גויסו ליצור את יצורי הגלקסיה המגוונים של אדאמס ואחרי כמה מכשלות זעירות (הבמאי פרש, במאים אחרים סירבו לתפקיד) נמצא מי שייקח את המשימה המונמנטלית הזו לידיו. במאי קליפים בשם גארת' ג'נינגס.
יש בהחלט מקום להאמין שהתנהלות מבולבלת משהו זו היא שאחראית לרמתו (הלא-אחידה בכלל, כזכור) של הסרט. אבל סיבה נוספת לכך עשויה להיות הספר עצמו. ההומור של דגלאס הוא הומור מילולי בבסיסו. זה עובד נהדר בספר, זה עובד מצוין גם בתסכית רדיו. בסרט, שאמור לכלול מלבד שנינות מילולית גם עלילה, דמויות, פיצוצים מרהיבים, נופים מרהיבים לא פחות, קצת רומנטיקה, יצורים משונים למראה, ועיצוב שובה עין ומתוחכם, הקסם של אדאמס הולך מעט לאיבוד.
התוצאה הסופית נראית כמו קליפ (לא מפתיע, לאור משלח ידו המקורי של הבמאי), ערוך באופן אסוציאטיבי למדי, שמנסה להכיל את כל האמור לעיל. יש בו נגיעות מונטי פייתונייות בוטות, כמו שיר הדולפינים המצחיק בתחילת הסרט, ונגיעות עיצוב טרי גיליאמיות כמו הסצינות על כוכב ווגון והווגונים עצמם (הביורוקרטים המפלצתיים השולטים ביקום עשויים לעילא על ידי הגאונים של "הנסון"), ודי הרבה שטויות. כמה מהן חביבות, כמו הסצינה הקצרצרה שבמהלכה הופכים ארתור וידידיו על החללית "ליבת הזהב" לבובות סרוגות בשל תעלולי ההנע ההסתברותי של החללית, או קטעי הוויזואליה הסכמתיים שמלווים את הקריינות של המדריך בכבודו ובעצמו (בקולו המשובח של סטיבן פריי). כמה מהן דביליות, כמו מסחטת הלימונים שמאפשרת למוחו של נשיא הגלקסיה, זאפוד ביבלברוקס, לפעול כראוי.
מה שעוד יש בסרט הזה, ובאופן עקבי למדי עם רמתו הלא-אחידה, הוא ליהוק בלתי אחיד בעליל. מצד אחד הברקות: סטיבן פריי כקולו של "המדריך", סם רוקוול המעולה ("וידויים של מוח מסוכן") בתפקיד זאפוד ביבלברוקס טקסני, צחור שיניים (בשני הראשים) ומטורלל, ביל ניי המקסים ("אהבה זה כל הסיפור") בתפקידון קטן אך נהדר של אחד הממונים על בנייתו מחדש של כדור הארץ, סלארטיברטפסט, וכמובן, אלן ריקמן ("הארי פוטר") בתפקיד קולו של מרווין, האנדרואיד הפרנואיד (עיצובו של מרווין מפוספס לחלוטין אמנם, אבל ריקמן ענק). מצד שני, פספוסים: מוס דף בתפקיד פורד פרפקט וזואי דשנל בתפקיד טרישה מק'מילן. שניהם חלביים, לא מעניינים ולא משכנעים.
השינויים הבוטים שהוכנסו בעלילת הספר כדי לספק לסרט איזושהי, ובכן, עלילה, דווקא סבירים. ספריו של אדאמס אסוציאטיבים כל כך, עד שניתן להוסיף ולהשמיט מהם התרחשויות עלילתיות שונות בלי לפגוע בתוצאה הסופית במידה משמעותית. כך זכינו להבלחון של ג'ון מלקוביץ' בתפקידו של הומה קוואלה, נבל קלאסי שאינו קיים כלל בסדרה המקורית, ועוד ועוד תוספות מתוספות שונות. הצד השני של המטבע הזה, שאפשר את החדרתן של דמויות ועלילות שלא היו קיימות בסדרה, הוא שהסרט כמעט ואינו נהיר למי שלא קרא את הספר. החל במילים שמשמעותן מוסברת בספר (כמו השימוש במילה "בלגיה" כקללה), וכלה בהתרחשויות עלילתיות ומערכות יחסים בין הדמויות. הסרט פותח שאלות רבות שאינן זוכות להתייחסות או מענה, וחולפות מהר כל כך, עד שמי שלא קרא את הספר, ישתרך תמידית שלושה צעדים מאחור, כשלסתו שמוטה בהבעת אי-הבנה בסיסית.
לתוהים רק לומר, תקראו את הספר! או לחילופין, "42". מי שלא הבין את המספר הנ"ל הוא ללא ספק מי שלא קרא את הספר, לכן שיפנה לסעיף מס' אחד. המסקנה הסופית היא, שוב, להגיע מצוידים היטב במגבת ולעשות בה שימוש יצירתי. אולי לא תבינו בדיוק מה קורה, אבל סביר להניח שגם אלו שיצפו בסרט בשלמותו לא יבינו, אז מה זה בעצם משנה?