שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בינוניות במיטבה

    "החיים זה לא הכל" היא הנסיון הישראלי הכי ארוך לעשות כאן סיטקום אמריקאי קלאסי. וגם זה משהו. רענן שקד מפרגן לבינוניות

    "החיים זה לא הכל", ערוץ 2, שבת 21:45

     

    טוב, מה? עונה רביעית ל"החיים זה לא הכל", וצריך לכתוב משהו. נימוס אלמנטרי, אני מניח. מפני שיבה תכתוב. לא כל סידרה מגיעה כאן לגיל המופלג הזה – בוודאי שלא סיטקום – ואני מוכן לקום בפני "החיים זה לא הכל", כפי שאני קם לזקנה באוטובוס: בחוסר חשק מסוים, בחוסר נוחות, בחום ובלחות, בלי סנטימנטים או קשר אישי, אבל בתחושה שמגיע לה.

     

    את "החיים זה לא הכל" אני לא מחבב על בסיס היותה מצחיקה; רוב הזמן, היא לא מאוד מצחיקה. אני מחבב אותה על בסיס היותה חלק מאיזו מורשת נכחדת, שריד לעבר קדום, טלעדי, איזו בינוניות במיטבה – מין סיטקום חנונית שאפשר לצפות בה בנחת ובראש מרוקן מבלי לדאוג שמא תיפול לפתע מהספה מרוב צחוק. "החיים" היא ערוץ 2 של הדור הקודם, היא קומדיה ברוחב פס צר – מין סיטקום משפחתית אולד-פאשן שכזו – הניסיון הישראלי המתמשך והיציב ביותר לייצר כאן את הפורמט במודל האמריקאי הקלאסי. בארה"ב, אגב, ייתכן מאוד שהפורמט הזה עובר ברגעים אלה מן העולם; הקומדיות החדשות שם יצאו כמעט כולן מהשטאנץ הוותיק של אולפן, ארבע מצלמות וצחוקים מוקלטים, ומגששות אחר הפורמט הבא באמצעות ניסויים וטעיות מדגם "תרגיע" ו"משפחה בהפרעה" – והמגמה הזו רק מתגברת. בישראל, שהסיטקום האמריקאי הבסיסי מעולם לא ישב עליה באופן מחמיא, יכולות ארבע עונותיה המצליחות של "החיים" להיחשב להישג.

     

    העונה הרביעית מוצאת את גדי ודפנה פרודים, אבל גרים דלת מול דלת. תסריטאי הסידרה דניאל לפין מבסס אותה כמעט בלעדית על עימותים אינסופיים והתנצחויות – לכולם מקצב טוב, חלקם הקטן מייצר ברק, רובם נותרים שטוחים וטרחניים. אבל יש ל"החיים" דמויות מובחנות ומגובשות, וקושניר, ענת וקסמן ועידן אלתרמן, בשלב זה, מגלמים אותן היטב וטוענים אותן באנרגיה קומית. זה מספיק כדי להעביר את "החיים" בציון עובר, כלומר להישאר מנומסים אליה. אם תבואו עם ציפיות, תצטרכו להפקיד אותן בכניסה. "החיים זה לא הכל" היא בידור מנומס.

     

    "רצים לדירה 2", ערוץ 2, שבת 20:45

     

    אם הבנתי נכון את הפרק השני של "רצים לדירה 2", היום התחיל במשימה פשוטה יחסית: הרכבת פירמידה תלת-מימדית.

    עם סיום ההרכבה, התבקשו המתמודדים להגיע למוסך בעכו, אלא שהמוסך נסגר ב-5 אחר הצהריים, והם לא הספיקו, והמשיכו היישר לבית המלון. סוף היום. כמה עלוב.

     

    גם בפרק השני של "רצים לדירה 2" לא הפגינה ההפקה יצירתיות גדולה באגף המשימות והחשיבה, אבל הדינמיקה בין הזוגות עשתה את העבודה. גיבור פתאומי נולד – מומי ממשטרת ישראל, המחפש אחר המתמודד רוני כמו מדובר היה באסיר נמלט המסרב להסגיר עצמו – ואין ספק שההפקה, שהמיטה על עצמה את הלימון הזה, הצליחה לעשות ממנו לימונדה. האם תשיג זרועו הארוכה של החוקר מומי את הפיוג'יטיב הנועז אך מביא-הסעיף רוני? ואם כן, האם נצטער?

     

    "רצים לדירה 2" עדיין לא מממשת את ההבטחה, עדיין לא מספקת דרמות גדולות, אתגרים יוצאי דופן, יריבויות מרהיבות או אקשן מסחרר. הליהוק הטוב לבדו מציל אותה ומביא אותך, איכשהו, עד סוף הפרק. ואפילו באגף הליהוק – אבי וג'ולי החדשים טרם נולדו. עדיין לא איבדנו תקווה.

     

    צריך להגיד:

     

    • שציבור אוהבי "הסופרנוס" הפך רשמית לקבוצת האוכלוסיה המקופחת, הנחמסת וחסרת האמצעים ביותר בישראל הטלוויזיונית. השבוע בוטל שידור הפרק כליל, ללא התראה סבירה. גם כך שעת השידור השבועית בלתי נסבלת. ל"טלעד", כמובן, כבר לא איכפת. אולי אם כריס ופולי יארגנו להם יחד איזה טיפול מיוחד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    קושניר ווקסמן. אנרגיה קומית
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים