שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    החיים קשים, אז צוחקים

    אבי קושניר לא ממש מרוצה מתעשיית האינסטנט של הבידור הישראלי, ומתגעגע לימים שבהם עוד היו עושים חזרות לפני הצילומים. אבל בינתיים הוא מחזיק מעמד, וחוזר עם העונה הרביעית של "החיים זה לא הכל", הסיטקום הציוני היחיד על המסך שלכם

     

     

    בשקט בשקט "החיים זה לא הכל" רושמת כבר עונה רביעית. עם רקורד של 18 אחוזי צפייה ממוצעים עולה (שבת, 21:45) הסדרה בשידורי "טלעד", עם עלילותיהם החדשות של אבי קושניר, ענת וקסמן, עידן אלתרמן, מוטי כץ, יעל לוונטל ושאר הקאסט.

     

    בנוף טלויזיוני בו סיטקומים ציוניים גוועים בד"כ בעודם בעריסה או שורדים בקושי את העונה הראשונה, ארבע עונות יציבות הן הישג נדיר (שזכור באחרונה רק ב"שמש"). עושה רושם שידם של התסריטאי דניאל לפין והשחקנים דווקא נטויה, אבל קיצה המתקרב של תקופת הזכיון של "טלעד" עלול להפוך את העונה הקרובה לאחרונה, למרות ההצלחה. "עובדה", "מעורב ירושלמי" ו"קצרים" כבר מצאו בית אצל הזכייניות שנותרו, "קשת" ו"רשת", האם ימצא הורה מאמץ גם ל"החיים זה לא הכל"?

     

    "אין לי מושג מה יהיה הלאה", אומר קושניר ל- ynet, "אני מאוד אוהב את הסדרה. אני באמת מקווה שמישהו יקח אותה, כי זה פשוט הנאה לבצע את זה. זה טוב וחבל שלא".

     

    ממה נהנית במיוחד?

     

    "אני מרגיש שהדבר הכי חשוב במקצוע הזה זו הכתיבה, והכתיבה של לפין היא כל כך משובחת שזה פשוט תענוג לבצע את זה. אחרי ארבע עונות הכל זורם, כל אחד יודע בדיוק ומכיר את הדמות שלו. אני נהנה מהדמות כבר מההתחלה פחות או יותר, אבל עכשיו אתה מגלה עוד פינות והתפתחויות, בכל זאת מדובר בסיפור חיים. בכל פעם אני מסוקרן לקבל את התסריט הבא, לגלות מה יהיה עכשיו".

     

    מה הסוד של הסדרה? איך היא הצליחה לשרוד?

     

    "אני חושב שהיא היתה טובה. יש בה משהו מאוד מוקפד וזה מתחיל בכתיבה של לפין וכל דבר שראית בחיים שלך בטלוויזיה, קולנוע, תיאטרון, הכל מתחיל בכתיבה, וזה הסוד של המקצוע הזה. אני חושב שהסדרה הגיעה למה שהיא הגיעה פשוט כי היא היתה טובה".

     

    למה אין עוד סיטקומים בארץ?

     

    "לא יודע. אני חושב שזה פשוט תהליך כל כך ארוך וקשה לפתח סיטקום, שלא לדבר על להחזיק אותו. צריך לבנות חתיכת חיים וצריך להיות מאוד מדויק. אם תקחי את הסיפור של 'החיים זה לא הכל', בסיפור שאני משחק עם ענת וקסמן, בסוף העונה הראשונה היא בהריון וכל העונה הזאת הולכת לכיוון הזה. ובעונה השניה נולדת הבת, בעונה השלישית הם נפרדים בסוף העונה פרידה זמנית, ובעונה הרביעית... גם קורה משהו. בסוף העונה הזאת יש המון הפתעות. אם היית שואלת את דניאל לפני שתיים-שלוש עונות מה הולך לקרות, הוא היה יודע. זאת הגדולה של עבודת הפיתוח של הסיפור, הכל שזור".

     

    זאת העשייה הטלויזיונית החביבה עליך?

     

    "לא מזמן שאל אותי איזה חבר את אותה השאלה, וקשה לי לענות. כי נגיד כשהייתי ב'זהו זה', הרבה מאוד שנים, זה היה חתיכת בילוי ארוך, ואני מדבר על היום-יומי, המפגש עם האנשים, העבודה על הסט, הביחד והצחוקים, אז חשבתי שאין יותר מהנה מזה. ואז עשיתי את תוכנית הטיולים ל'קשת', וההסתובבות בארץ עם הצוות המופלא שהיה לי, זה היה פשוט טיול ארוך וכל כך מהנה. ועכשיו 'החיים זה לא הכל', שזה קשה, זאת עבודה בלחץ מטורף – תוך חודשיים צילמנו 14 פרקים, שזה אומר יומיים חזרות ויום צילום, ככה חודשיים. הרבה עומס ולפעמים עובדים נגד השעון, אבל אני מוצא את ההנאה גם בזה. יש בזה משהו ילדותי".

     

    ילדותי?

     

    "כן. נניח יש יום צילום שנגמר בשבע-שש וחצי בערב, ואז יש לי הצגה של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' ב'הבימה', וזאת הצגה שפיזית היא מאוד קשה. בדרך חזרה מהאולם לאופנוע ההפקה נותנת לי את התסריט של יום הצילום הבא, למחר בבוקר. אז אחרי ההצגה צריך לבוא הביתה ולהתחיל ללמוד את הטקסט. הרצון הפסיכי לבוא למחרת בבוקר עם הטקסט מוכן בעל פה, להצליח לעשות את זה, ללמוד, להירדם על זה, לשטוף את הפנים, לא לוותר, ועוד קפה, זה מן 'אני אראה להם' כזה, במובן של 'אני יכול לעשות את זה'".

     

    קוראים לזה פרפקציוניזם.

     

    "כן, כנראה זה מה שזה".

     

    עוד מעט יתקיים טקס פרסי הטלוויזיה של האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה. "החיים זה לא הכל", קושניר וענת וקסמן פורסמו כמועמדים, אבל התסריטאי דניאל לפין החליט למשוך את מועמדות הסדרה, עקב אי שביעות רצון מהקטגוריה בה שולבה – סדרה קומית סאטירית. בשנה שעברה הוקצתה קטגוריה נפרדת לסיטקומים והסידרה התחרתה בה מול תוכניות כמו "ג'וני", "מ.ק 22", "אחד העם 1" ו"אסתי המכוערת", אלא שתוחלת החיים הקצרה של סיטקומים בארץ הותירה השנה את הסידרה בודדה במערכה, והאקדמיה החליטה לצרף אותה לקטגוריה בה מתאכסנים "משחק מכור", "קצרים" ו"אפידורל".

     

    "משכנו את המועמדות, אבל זה לא היה אימפולסיבי" מבהיר קושניר. "זו לא מלחמה ולא ריב. הסדרה משכה את עצמה ובצדק, אגב, פשוט מפני שלא היתה קטגוריה. לפי מה שהסבירו לנו, לא היו עוד סיטקומים, לא היו עוד סדרות כאלה השנה, אבל זו לא סיבה מספיק טובה להיכנס לקטגוריה מול 'משחק מכור'. לא נראה לי הגיוני שענת וקסמן תתמודד מול עינב גלילי בפרס על תוכניות טלוויזיה. ענת היא שחקנית ענקית ועינב מדהימה, אבל הן לא עושות את אותו הדבר. זה כמו שתתני לרץ מרתון להתמודד נגד הטניסאי, כי אין עוד רצי מרתון, אז בוא תשחק טניס. לא נורא בפעם הבאה, לא בכוח".

     

    מה היית מצפה מהם לעשות?

     

    "אין לי תשובה, אם היתה לי הייתי מצטרף לוועדה ומסדר את הדבר הזה. אבל מצד שני גם לא נראה לי הגיוני לעשות קטגוריה של סדרה אחת, אז שיתנו לנו פרחים וזהו. אני לא הולך על זה מהכיוון של הפגנה, זה פשוט נראה מגוחך. אפילו אנשים מתוך הוועדות אמרו 'אתם צודקים מה נעשה?'. לא נורא. זה לא ניתוח לב פתוח. לא בשביל זה אתה עושה את הסדרה".

      

    הרקורד של קושניר מאז "זהו זה" מרופד בשלל פרוייקטים אחרים. "רצים לדירה", הסרט "מטאליק בלוז" עם משה איבגי, הנחיית טקס האוסקר הישראלי, תפקידי תיאטרון רבים, "מדריך קושניר" ב"קשת" והמופע שלו, "להציל את איש המערות", שעלה יותר מ-850 פעם וגם שודר לאחרונה בטלוויזיה, וזכה לרייטינג מכובד. עושה רושם שקושניר מתפקד באינספור חזיתות במקביל.

     

    "לא. זה רק נראה ככה", הוא מבטיח. "כי במקצוע הזה אתה עושה משהו ואחרי חצי שנה אתה כבר בפרויקט חדש ואז הפרויקט הקודם עולה. למשל עשיתי את 'מטאליק בלוז' לפני שנה וחצי. הצטלמנו אליו אני ומשה איבגי חודש וחצי בגרמניה. נגמרו הצילומים, התחילה העריכה. נגמרה העריכה עלה הסרט. אני כבר לא אותו בנאדם, אפילו רזיתי מאז. אבל מבחינת מי שמסתכל מהצד אני עושה סרט והצגה באותו הזמן". 

     

    ומה סדר העדיפויות שלך?

     

    "אני קודם כל שחקן תיאטרון, לפני הטלוויזיה, לפני הכל. יש כאלה שחושבים אחרת, אבל בעיני זה המקום הכי אמיתי. הרחם של השחקן. אין כמו תיאטרון. יחד עם זה אני מאוד אוהב לעשות טלוויזיה. העשייה הטלוויזיונית היא מקצוע אחר. ברמת התהליכים זה משהו אחר לגמרי, שני מקצועות שונים".

     

    למה עזבת את "רצים לדירה"?

     

    "מטעמים חוזיים. לא משהו הירואי בכלל, לא משהו לכתוב עליו. עשיתי את זה ובין העונה הראשונה לשניה חתמתי על חוזה ב'רשת'. אגב, מעולם לא הייתי טאלנט של 'טלעד'. אנשים ראו שאני ב'החיים זה לא הכל' אז הם הניחו שאני עובד ב'טלעד'. הייתי פרילאנס".

     

    מה אתה אוהב לראות בטלוויזיה?

     

    "אני כמעט לא רואה טלוויזיה בגלל עיסוקי בתיאטרון. אם אני רואה, זה כשאני בא בלילה אחרי ההצגה, אבל זה לא קבוע. אני נורא מקנא לפעמים באנשים שיש להם את תרבות ההקלטה. אני מדבר לפעמים עם אנשים והם אומרים 'אני הולך הביתה, הקלטתי את...'. או שיש את האנשים שאם הם רואים סדרה, הם רואים את כולה. אני לא אראה סדרה כל שבוע, זה לא בראש מעייני, אני לא יודע למה. אני מאוד אוהב לראות ספורט לא משנה איזה".

     

    ריאליטי?

     

    "לא רואה. אומרים לי 'אבל עשית ריאליטי, איך אתה לא רואה'. כשהנחיתי את 'רצים לדירה' הייתי ממש מינורי, התחרות היתה האישיו וניסיתי לעשות את ההנחייה הכי טוב שאני חושב שאני יכול. אבל אני לא מתחבר לריאליטי אני מודה".

     

    אתה מתגעגע ל"זהו זה"?

     

    "מאוד. אבל לא לזה שאת ואני נשב נראה עכשיו את התוכנית ונגיד איזה מצחיק, אלא לעשייה, ללבוא למקום הנאיבי והמדהים הזה שנקרא 'הטלוויזיה החינוכית', שזה באמת המקום הכי קבוע שהייתי בו בחיים, ולהיפגש עם הפרטנרים שעליהם אני לא צריך להכביר מילים".

     

    דווקא כן.

     

    "אבל כשאת אומרת 'כן' את חושבת שהם מאוד מצחיקים, אני מתכוון לזה שהם חברים שלי. אני מדבר על השבוע עבודה שלפני הצילומים. אני יכול להשאיל מעולם המוזיקה את הדימוי של להקה שמנגנת הרבה ביחד. היצירתיות פרצה כל גבול שם. ואני מדבר על עבודה קשה של יום יום ועדיין סוג של בילוי, להוליד כל פעם תסריט מחדש. אפילו שלא אתה אחראי על הכתיבה עדיין זה היה ביחד. זה לא משהו קל, היום זה עובד קצת שונה".

     

    שונה איך?

     

    "היום אני יותר ויותר מקבל טלפונים של 'אתה מוכן להשתתף במערכון באיזה מקום? בדקנו, אתה פנוי, אין לך הצגה ביום של הצילומים'. ואת צריכה לראות את השוק והתדהמה כשאני אומר 'כן, אבל אין לנו את הזמן לחמש-שש פגישות לפני זה' - ויש את הפאוזה הזאת שבסופה מגיע המשפט 'נשלח לך את המערכון בפקס, תבוא ונעשה חזרה'. אנשים מקבלים בפקס או במייל את המערכון וזהו. אני לא מבקר את זה, אני מאמין שזה יותר טוב אחרת. אני מאמין בעבודה קשה. גם כשזה יוצא טוב בדרך הזאת אני אומר 'טוב, זה כנראה היה יוצא ב-60 אחוז יותר טוב אם היו עושים את זה בדרך הישנה.

     

    "אני לא מחפש את העבודה הקשה, אני לא אבוא עם 60 קילו על הגב כדי שיהיה לי קשה. 13 שנה הייתי ב'זהו זה' והיו ימים שאמרתי 'וואללה יותר טוב שלא היה'. לפעמים זה לא עובד, כמו בכל מקום. הכיף הזה שאני מדבר עליו הוא בדיעבד. אבל אני מאמין שאם את ואני נעבוד עכשיו על מערכון שאת כתבת, ונפגש ונקרא יחד וניתן הערות ותתקני קצת או הרבה ושוב ושוב ואז נעשה חזרה ונפתח ונלמד ונדע, זה יצא הרבה יותר טוב".

     

    ולסיום, מתי תהיה הפעם הבאה שנראה אותך על המסך? 

     

    "כרגע יש פיתוח של כל מיני רעיונות, אין כרגע משהו שאני יכול להגיד שבאמת יקרה, ואני לא רוצה שתבואי ותגידי לי, 'אה, אמרתי שיהיה ולא קרה'". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    "זה פשוט הנאה". קושניר
    צילום: יוסי צבקר
    לאתר ההטבות
    מומלצים