סיפור על שנאה וחושך

סיפור חייו של הסופר אליאס ח'ורי הוא סיפור מורכב. הוא נולד בשכונה נוצרית של ביירות ב-1948 ובמלחמת האזרחים שפרצה בלבנון ב-1975 העדיף, נוכח השקפותיו השמאליות, ללחום לצד הפלסטינים, מול הנוצרים, בניסיון להקים משטר דמוקרטי חילוני בלבנון. הוא נפצע במלחמה ומשפחתו סבלה מהמליציות הנוצריות שהתנכלו לאלו שחצו את הקווים לצד המוסלמי. שנה אחת של לחימה הספיקה לו כדי להבין כי המאבק האלים הוא חסר תוחלת והוא פנה לנהל את מלחמתו בזירת המילה הכתובה - בכתב עת שהקים עם המשורר מחמוד דרוויש, במאמרים, במחזות ובעשרה רומנים שפרסם עד כה, ביניהם "באב אלשמס", שתורגם לעברית בהוצאת "אנדלוס" וזכה להצלחה בישראל. כיום עורך ח'ורי את מדור התרבות של העיתון אַלנַהָאר ומלמד ספרות ערבית באוניברסיטת ניו יורק. ח'ורי נחשב לסופר חשוב, אינטלקטואל ומבקר ספרות מוביל בעולם הערבי.

"יאלו", הרומן החדש פרי עטו, המתפרסם גם הוא בהוצאת "אנדלוס", מגולל את סיפורו של דָאנִיָאל, המכונה יאלו, אשר גדל בצילם של סבו ואמו בעדה הסיריאנית (פלג נכחד של הנצרות ששפתו דומה לארמית). יאלו, בוגר מלחמת האזרחים, מואשם בסדרה של מעשי שוד ואונס, והסיפור מלווה את מסכת החקירות והעינויים הקשים (המתוארים בפירוט שאינו קל לעיכול) שהוא עובר בבית הכלא ומגולל את ניסיונותיו להיענות לבקשת החוקרים לכתוב את סיפור חייו מתחילתו עד סופו, סיפור שישמש כהודאה שתרשיע אותו בפשעיו.

גיבור זמננו

דמותו של יאלו ממלאת את החלל ואינה מותירה מקום לדמויות אחרות. בקורא (ובייחוד בקוראת) מתעוררת מועקה נוכח הגיבור, אשר נוסף על ההאשמות המועלות כלפיו, מתגלה כמניפולטור משולל אמינות. הקריאה בספר דורשת הצלבה מתמדת בין גרסאות וקולות שונים המנסים שוב ושוב לספר אותו סיפור ומכשילים את תקוותיו של הקורא לאמץ לעצמו מספר מהימן. פרישת סיפורו של יאלו, לצד ההתעללות האכזרית של החוקרים, מציבה דרישה נוספת להבנה, הזדהות ומחילה, שאינן באות בקלות ומעוררות צורך להעמיק ולהסביר את בחירתו של הכותב.

העמקה שכזו מגלה כי מדובר באישיות מסועפת שבאמצעותה ניתן לערער על ההבחנות המוכרות בין מקרבן לקורבן. בכישרון רב מגייס ח'ורי שלל מנגנונים ספרותיים להצגת תמונה מורכבת ורבת עוצמה השומטת מידי הקורא את האפשרות להוסיף ולהיאחז בהגדרות הדיכוטומיות המוכרות. כך למשל, יש פער גדול בין השפה הפיוטית והעשירה של ח'ורי לבין התכנים שהוא מתאר. יופייה של השפה מחליק על תיאורי התקיפה והאונס, על האומללות והתלישות של חיי הפליטים

וקורבנות המלחמה, על אהבתו המעוותת של יאלו לשירין. נדמה כי לאורך שלוש מאות העמודים מבקש הקורא לשווא, כמו הגיבור, להתרומם על כנפי הסיפור ולהיחלץ מחדר החקירות והצינוק.

אין ספק שהמהלך הזה טומן בחובו אמירה פוליטית. נוכח הביוגרפיה של הסופר, אשר כינה לא פעם את הנוצרים הלבנונים ומנהיגיהם "פאשיסטים", הבחירה בגיבור לוחם המספר את סיפור הפליטות והקורבן הנוצרי דווקא, מבלי להזכיר את המניעים הפוליטיים למלחמה ואת סיפור העוול הפלסטיני, מתקשרת לאותו ניסיון לבטל את ההבחנות שנשחקות במהלך לחימה של שנים, המחריבה את הטריטוריה גופה שעליה נלחמים. מעבר לכך, גיבוריו של ח'ורי מנפצים כל ניסיון להבנת פוליטיקת הזהויות של לבנון: חיילי המיליציה אינם אלא נערים צעירים, נרקומנים וגנבים, ויאלו בעצמו מודה כי הוא נלחם מול עניים כמוהו ואינו מבדיל בין סיריאני לערבי.

יש גבול?

מי ישלים את משימת הכתיבה? המספר המהימן יהיה מי "שאינו כותב סיפור, אלא כותב את האמת" (עמ' 273), ויהיה זה, בסופו של דבר, יאלו עצמו, שהוכנע על ידי העינויים, יאלו שאינו יאלו, יאלו שזנח את התשוקה, "שרוחו נותרה בחלון". כשאין לו עניין לעטר את סיפורו במיתוסים, במניעים נשגבים, כשאינו מקווה עוד להרוויח דבר מהסיפור, מסוגל יאלו לספר אותו כפי שהוא - רב פנים ונטול פאתוס.

יאלו הארצי הזה, כפי שכותב ח'ורי בסוף הרומן, הוא הערובה לקיומו של יאלו הרוחני, ואולי הוא רוצה לומר שאחרי כל-כך הרבה הרס וכאב, היכולת לספר לעצמו סיפור מפוכח כזה היא הערובה להחלמתה של לבנון מטראומה שיצרו שנים ארוכות של מלחמה אכזרית.

עבור הקורא הישראלי נושא הספר הזה מסר חשוב - חוסר ההתקבלות של הספרות הערבית בישראל, שבעטיו שרוי כיום מפעל התרגום החשוב והמבורך של הוצאת "אנדלוס" בקשיים כלכליים ובסכנת סגירה, קשור לאי הנכונות להתמודד עם תמונה מורכבת של העולם הערבי, הנובעת בדיוק מאותו חשש לערער את הגבולות המוכרים. הטלטלה שמצליח הרומן המצוין הזה להעביר את הקורא מראה עד כמה שבירת הגבולות הזו הכרחית.