יאלו

"האמת יצאה סוף-סוף לאור", רעם קולו של החוקר.

מדוע אמר שהאמת יצאה לאור? כי באה עם אֶמִיל ושיקרה? האם כך מתבררת האמת?

החוקר אמר שהאמת יצאה לאור, "ואין עוד טעם בשקרים".

"כן, אדוני", אמר יאלו, וכבר רצה להודות. הוא השפיל את ראשו, עצם את העיניים והרגיש ששוב הוא עומד להתוודות. הוא שמע את סבו הכֹּהְנׁא מצווה עליו בקולו הצרוד הבלוע בגרונו:

"התוודה!" יאלו נתקף חרדה נוראה כשאמו היתה אומרת שאביה בלע את הקול. כל-כך פחד, שחדל לבלוע את הרוק פן יבלע גם הוא את קולו ויהיה כמו סבא.

"התוודה!" שאג הכֹּהְנׁא.

יאלו לא ראה דבר מלבד זקן לבן שריח מוזר מרחף סביבו.

"זה ניחוח הקטורת", אמרה לו האם, "סבא שלך הוא כֹּהְנׁא, בני. הוא לועס שׂרף אורנים ומוּשׁק לפני התפילה. כשתגדל, אמן, תהיה גם אתה כֹּהְנׁא, כמו סבא".

"אני שונא את כל הכֹּהְנׁא שבעולם", אמר דַאנִיָאל.

אבל הסבא, הכוהן אַפְרָאם – זה היה שמו מיום שנעשה איש-כמורה – שכח הכול. שכח את שמו הפרטי הָאבִּיל, ואת השם הנוסף שהעניק לו המֻלָא הכורדי, שכח שעבד כרצף באתרי הבנייה ברחבי ביירות, שכח את אמו שנפחה את נשמתה הרחק בכפר ששמו עֵין וַרְד, ושכח את אשתו שהסתלקה מן העולם בתום מחלה ממושכת.

כל מה שהכֹּהְנׁא אַפְרָאם זכר מאמו היה שׂערה השחור הארוך שכתמי הדם נקרשו בו כעיניים פעורות. אַפְרָאם היה לועס שׂרף אורנים, בישם את זקנו בקטורת ופחד מן העיניים הפקוחות.

"עצום את העיניים ילד, והתוודה!"

"העיניים של הילד מפחידות אותי. למה הן גדולות כל-כך? למה הריסים ארוכים כל-כך? מאיפה באו לו העיניים האלה? במשפחה שלנו לא היו אף-פעם עיניים גדולות כאלה".

יאלו לא ידע איך ישיב לשאלות סבו הכֹּהְנׁא, אבל היה עוצם את עיניו ומתוודה – ששיקר, שגנב תפוח, שלא למד, התוודה על כל מה שעלה בדעתו. והכֹּהְנׁא המקשיב לווידויים נהפך כהרף עין מכומר העורך את טקס הווידוי לְסבא, ובמקום להטיף מוסר לילד העומד לפניו ומתוודה בזוג עיניים עצומות ובראש מושפל, היה מצליף בו בקנה החִזרן.

"לא רוצה להתוודות אצלך, סבא".

"אני לא סבא, אני האב אַפְרָאם, ואם לא תתוודה, לא תוכל לאכול מלחם הקודש".

הוא הכריח אותו להתוודות, ואחר-כך היה מלקה אותו. והילד פחד מן הקול המחרחר שבישר את שריקת המקל מעל רגליו העירומות.

הוא לא בכה, רק היה בולע את הרוק שבפיו ורועד ממורמר מול סבא.

יאלו כינה אותו סבא השחור. ממוצע קומה ומוצק, עיניו דבש, אפו גדול, והזקן הלבן עוטף את הפנים וגולש לעבר החזה – הגבר הזה היה ראש המשפחה הקטנה, ומלבדו לא היו בה אלא יאלו ואמו, גָאבִּי. אבא לא היה לו. האב עקר בשכבר הימים לשוודיה, ומאז לא נודע על אודותיו דבר. גם אח לא היה לו ולא אחות.

"רק אנחנו שלושתנו", אמר יאלו לחוקר כשנשאל על משפחתו.

"אנחנו רק שלושה במשפחה: אֶבֹּא ובְּרֹא ורוּחֹא-קָדִישֹׁא. והבְּרֹא זה אני".

"מה הקשקושים האלה? אתה חושב שאני מתבדח?" החוקר צרח.

"לא אדוני, רק שסבא השחור היה מדבר ככה. הוא סיריאני, אבל אני חושב שבעצם הוא כורדי. לא יודע מה התערובת המוזרה הזאת, ככה אנחנו, האב הבן ורוח-הקודש. ואמא היא רוח-הקודש, את זה למדתי עוד כשהייתי ילד. אחר-כך סבא הפסיק לקרוא לי בְּרֹא. אמר שאני לא ראוי להיות בְּרֹא, שבְּרֹא הוא ישו הבן, ואני יצאתי כמו יהודה איש קריות – בריון, פרחח שלא יצמח ממנו כלום. הוא התחיל לקרוא לי יאלו, לא הִרשה לאמא לקרוא לי בְּרֹא, ובכל פעם שפנתה אלי כך היה צועק עליה".

למה לא אמר לחוקר את כל אלה?

כששאל אותו על משפחתו, יאלו לא ידע מה ישיב. הוא עצם את עיניו כלא שומע.

"תודֶה!" רעם קולו של החוקר.

יאלו החליט להודות, ההודאה כבר היתה בגרונו והוא אמר, "כן. אבל זה לא קרה ככה".

"אז איך? בוא נראה".

אמר ששִׁירִין לא היתה במכונית עם אֶמִיל אלא עם גבר אחר.

"שקרן! למה לא אמרת את זה כשאדון אֶמִיל ישב כאן?"

דממה.

יאלו הרגיש שהדממה פושטת בכל איבריו, דממת-מוות שבולעת את כולו, בולעת את קולו וגודשת את אוזניו. כך הרגיש גם כשהגיע אל הווילה. עורך-הדין אמר לו "בוא", והביא אותו מפריס לשם. ושם בכפר, בבָּלוּנָה, שמע את קולה של הדממה, התיידד איתה, נעשה איבר מאיבריה. הוא גילה שם שללילה יש גוף, שגופו של הליל צונח עליו ומכסה אותו כולו.

לילה כמו מעיל שחור, דממה שדומה לדממה, וכוכבים זרועים מעל ראשו, פניהם אל האינסוף, אינסוף שמוליך עד קַצווי הפחד.

עורך-הדין מִישֶׁל סָלוּם אמר שהביא אותו לכאן להיות שומר בווילה גַארְדִינִיָּה. אמר שהכין בשבילו רובה קלצ'ניקוב וארגז תחמושת, והראה לו את הצריף, למרגלות הווילה, שם יתגורר.

"כן", אמר יאלו.

"לך לצריף שלך, תסתדר, ואחר-כך בוא אלי למעלה, שאציג אותך לפני אשתי הגברת רַנְדָה ובתי עַ'אדָה".

"כן, כן", אמר יאלו.

"תתקלח, יש מים חמים, תחליף בגדים. קניתי לך בגדים חדשים. ואחר-כך תצטרף אלי".

"כן, כן", אמר יאלו.

"ובלי התחכמויות, אתה שומע? תשתמש ברובה רק אם משהו קורה, חס וחלילה. אני לא רוצה שמישהו יראה את הרובה, ולא רוצה שאשתי תדע עליו".

"כן, כן", אמר יאלו.

"אשתי פוחדת מכלבים, אחרת היינו מביאים כלב שמירה – אני מתכוון לכלב שיעזור לך – אבל היא פוחדת. ואל תסמוך על אף אחד, תסמוך רק על אלוהים ועל עצמך".

"כן, כן", אמר יאלו.

יאלו ירד אל הצריף, למרגלות הווילה של האדון מִישֶׁל סָלוּם. זה היה מבנה קטן ויפה, ויאלו הרגיש שזכה בארמון, כך חשב לו כשעמד לבדו בביתו החדש. חדר מלבני גדול, כמעט ארבעים מטרים רבועים, קירותיו צבועים לבן והרצפה מרופדת שטיח ירוק. מימין מיטת עץ רחבה מכוסה שמיכת צמר כחולה, משמאל ספה ורודה ישנה ליד שולחן עץ ושלושה כיסאות חִזרן, ומן התקרה השתלשלה נורת חשמל עירומה. עוד משמאל היה ארון ברזל, שיאלו גילה בו שלושה זוגות מכנסיים חדשים וכמה חולצות ישנות, נקיות ומגוהצות, וגם סוודר צמר בצבע זית. משמאל לחדר היה מטבח ובו מקרר קטן, כירת גז עם שלוש להבות, שולחן, וכוננית לבנה עם צלחות וסירים. ליד המטבח חדר-רחצה קטן ובו אסלה, מקלחון, מראה קטנה, וגם ארונית תרופות לבנה שמצויר עליה צלב אדום, ודוד חשמלי.

יאלו הדליק את הדוד, חזר לחדר, והתיישב על הספה שמוט איברים. בפינת התקרה הימנית הבחין בקורי עכביש, וגם שם לב שהצבע מתקלף במעלה הקיר משמאל. אבל הוא הרגיש כמו מלך. הוא נכנס אל חדר-הרחצה והתקלח במים שלא הספיקו להתחמם. אחר-כך לבש חולצה ירוקה ומכנסיים אפורים, וגילה שהמכנסיים קצרים מדי, כמוהם כשאר שלושת הזוגות התלויים בארון. הוא החליט שבינתיים ילבש שוב את מכנסיו הישנים, ומחר יקנה לו זוג חדש.

לראשונה בחייו הוא עתיד לגור בבית משלו, הרהר, ואמר בלבו שיוכל להביא לכאן את אמא. אחר-כך סילק דעתו מן העניין – הגברת גַאבְּרִיָאל אמרה שבכוונתה לחזור לביתה הישן, שהיא שונאת את שכונת עֵין אלרֻמַאנֶה שבה מצאה מקלט עם פרוץ המלחמה, כשנאלצה לעקור מביתה בשכונת הסיריאנים ברובע אַלְמֻסַיְטַבֶּה.

היא אמרה שהלקוחות מצפים לה שתשוב לשכונה, אמרה שהיא רוצה לחזור למקצוע האמיתי שלה, שבכל ביירות אין עוד תופרת כמותה.

היא אמרה שאין בכוחה לסבול עוד את החיים האלה, שהיא מתגעגעת לשכניה הישנים ושמלחמת-האזרחים כבר הסתיימה או צריך שתסתיים.

היא אמרה שאביה, האב אַפְרָאם, מת כאן כמו נוכרי, מת בודד, והיא לא רוצה למות כאן לבדה, רוצה למות בביתה שלה.

אמרה ואמרה. היתה עומדת שעה ארוכה מול המראה ומדברת. יאלו התחיל לפחד מאמו. האישה הזאת העירה בו אימה והוא החליט ללכת ממנה. לפני שנתיים עזב את הבית ולא חזר אליו מאז. הימים לקחו אותו לאן שלקחו, ושם, במנהרת המטרו בפריס, מצא אותו עורך-הדין מִישֶׁל סָלוּם והחזיר אותו ללבנון.

מאז שובו ללבנון לא ביקר את אמו. בשום אופן לא יכול היה להצדיק את עצמו בפני החוקר, הרי אין סיבה בעולם שתמנע מאדם לבקר את אמו.

"פגשתי את אמא שלך", אמר החוקר. "אמרה שהיא לא יודעת עליך כלום. הלכתי אליה הביתה, לעֵין אלרֻמַאנֶה, לשאול עליך".

"היא עוד בעֵין אלרֻמַאנֶה?" שאל יאלו.

"אתה לא יודע איפה אמא שלך גרה?"

"אני יודע, כן, רק חשבתי שחזרה לאַלְמֻסַיְטַבֶּה".

"לא ביקרת אצלה מאז שחזרת מצרפת?!"

"לא".

"למה?"

"לא יודע. לא רציתי. בלי סיבה".

מתוך "יאלו" מאת אֶלְיָאס ח'ורי, מערבית: מלי ברוך, הוצאת "אנדלוס".

אליאס ח'ורי חי בביירות, שם נולד ב-1948. הוא עורך את המוסף הספרותי של עיתון אַלנַהָאר, ובשנים האחרונות הוא מלמד באוניברסיטת ניו-יורק. בין 1993 ל-1998 ניהל את "תיאטרון ביירות". פִּרסם עשרה רומנים שתורגמו לשפות רבות. "יאלו" הוא ספרו האחרון שראה אור ב-2002.

ספרו של ח'ורי, "בַּאבּ אלשַׁמְס" (1998) שעוסק אף הוא בסיפור, בהיסטוריה, ובזיכרון, ומספר את סיפורה של הנכבה הפלסטינית, יצא לאור בעברית בהוצאת אנדלוס בשנת 2002 (מערבית: משה חכם, עורך: אנטון שמאס), וזכה לשבחים רבים. הבמאי המצרי הידוע יוסרי נסראללה עיבד את הספר לסרט שהשתתף בפסטיבל קאן (2004) והוקרן גם במסגרת פסטיבל ירושלים.