שתף קטע נבחר
צילום: אטילה שומפלבי

אני מאמינה באלוהים, אבל לא בכיבוש

כתב ynet מלווה צוות מחיילי פלוגת "עוצמה" של גדוד הקרקל, המתאמנים לקראת פינוי המתנחלים ברצועת עזה מבתיהם. והפעם הוא מביא את סיפורה של טוראית רותם בר, הסובלת מבעיות בריאות ברגליה ובכל זאת החליטה להשתתף בפינוי. היא מספרת כיצד ניתק הקשר בינה לבין ידיד קרוב, הלומד בישיבה בנווה דקלים וסירב להבין מדוע היא משתתפת בפינוי. "הוא אמר לי: אני לא יודע איך את מאמינה באלוהים שלך"

טוראית רותם בר, עוד לא בת 19, מראשון לציון, היא חיילת במחלקה 2 של פלוגת עוצמה בגדוד הקרקל. בר, החברה ב"צוות לאה", התגייסה לפני כשבעה חודשים וחצי לגדוד. היא סובלת מבעיות של כאבים כרוניים בשתי רגליה עקב עברה כרקדנית, ולמרות זאת החליטה לא לוותר על המשימה שהוטלה על הגדוד.

 

בבית מחכים לה שני אחים קטנים, חבר מתגעגע, הורים, סבים ודוד מודאגים אך גאים, שרק רוצים שלא תשבר פיזית ומנטלית. בשיחה עם ynet היא מספרת מדוע החליטה לא להוציא גימ"לים ולשבת בבית, וגם מדברת על הנתק המוחלט שנוצר לאחרונה עם חבר ילדות קרוב, שלומד בישיבה בנווה דקלים והחל לפקפק באחרונה באמונתה באלוהים וביהדותה.  


 

 

"אני חושבת שזאת אחת המשימות היותר קשות שהוטלו על צה"ל מאז שהוקמה המדינה", אומרת רותם בר. "אין אויב. האנשים שאנחנו צריכים לפנות הם יהודים ואזרחים לכל דבר. יש להם משפחות וילדים, הם בני אדם. בגלל זה המשימה הזאת כל כך קשה. להגיע לבית בגוש, להסתכל על משפחה כמו שלי, משפחה כמו כל המשפחות, ולהגיד לה: טוב, צריך לצאת מהבית - זה נורא לא נעים. זה שובר את הלב".

 

"אני חושבת על זה כל הזמן, וזה מטריד אותי כי אני יודעת שיש אנשים שקרובים אלי ונמצאים שם. ידיד מאוד מאוד קרוב שלי נמצא שם, לומד בישיבה בנווה דקלים. עד עכשיו, במשימות כמו בכפר מימון, שלחתי לו הודעות וביקשתי ממנו לא להגיע למקום, לא לגשת אליי. הוא מאלה שמדברים עם החיילים במחסום כיסופים. אנחנו קרובים הרבה מאוד שנים, ועד לאחרונה לא דיברנו פוליטיקה. אבל לפני שבועיים רבנו בגלל ההתנתקות. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסו לריב רציני. תפיסות העולם שלנו שונות. מאז שהפנמנו שאני במעגל הפינוי הראשון, התרחקנו. אני חושבת עליו, על יוגב, שהוא שם, ובעצם הישיבה הזאת היא כל החיים שלו. שם הוא גר, שם הוא לומד".

 

ומאז לא נוצר קשר, נתק מוחלט?

 

"כן. הוא דתי, הוא שומר מצוות. היחסים שלנו השתנו נורא עכשיו, כי הוא פתאום אומר לי: 'אני לא יודע איך את מאמינה באלוהים שלך'. ואני מאמינה באלוהים. אני צמה, שומרת שבת, לא אוכלת דברים לא כשרים. אני כן יהודיה, ותפיסת העולם שלי היא שגוש קטיף זה שלנו, תהיה שלנו ועוד נחיה שם. אבל אני לא חושבת שכיבוש והתנחלויות זאת הדרך".

 

אז מהי כן הדרך?

 

"זה כבר נושא אחר לגמרי, שאני לא רוצה לדבר עליו. אני לא רוצה לצאת בהצהרות. בכל מקרה, אני לא אסרב פקודה. אני לא רוצה לענות על השאלה אם הפינוי הוא חוקי או לא חוקי. זאת פקודה ושאותה אמלא. אין לי שום דילמה, כי זו פקודה שקיבלתי מהצבא. אסור לסרב פקודה. אנשים חייבים להבין שפקודה זו פקודה. סירוב פקודה מוביל לאנרכיה. אני מסתכלת על פקודת הפינוי כפקודה חוקית. יש כאלה שאומרים שזה לא מוסרי, אבל מוסר זה עניין אישי".  


 

את חושבת שהנתק הזה בינך ובין ידידך יהיה לעד?

 

"אני מאוד מקווה שאני אוכל לחזור להיות איתו בקשר. אני מקווה שהוא יקרא את הדברים שאני אומרת כאן, ויידע שכל המצב שנוצר בינינו נורא מפריע לי. אין לי עוד חברים קרובים שנכנסתי איתם לעימותים. הוא היחיד שאיתו יש לי ויכוחים בנושא הזה".

 

חשבת על האפשרות שתצטרכי לפנות אותו? מה תעשי אז?

 

"זאת שאלה נורא קשה. אני יודעת שאם אעמוד מולו והוא יעמוד מולי, שנינו לא נעשה כלום. נעמוד שם ונסתכל אחד על השני. זה בן אדם שעברתי איתו המון. הוא היה איתי בכיתה בבית הספר, למד איתי במגמת תיאטרון. אנחנו מכירים הרבה מאוד שנים. אחותו היא חברה הכי טובה שלי. אני נורא מקווה שלא נגיע לישיבה בנווה דקלים, כי אם הוא יעמוד לי מול העיניים, זה יהיה אחד הדברים היותר קשים בחיי. אני יודעת שהוא לא מאלה שיישבו בשקט בפינוי. הוא יצעק 'אתם נאצים, תסתכלו על המשפחות האלה שאתם מפנים'. הוא לא בן אדם ששותק. אבל הוא לא ישפיע עליי בצורה כזאת, גם אם הוא יצעק. הוא מכיר אותי, הוא יודע מי אני".

 

יש לך בעיות בריאותיות בשתי הרגליים. מדוע את לא מוותרת על האימונים ועל המשימה הזאת?

 

"אני משתתפת באימונים כדי להיות מוכנה. חוץ מזה, אני לא מוכנה לשבת בצד כשחברים שלי עובדים קשה, מזיעים וקורעים את התחת. זה נורא מפריע לי להיות כך. קיבלתי פטורים, שמהם אני לא מרוצה".

 

את מרגישה מוכנה לגמרי למשימה?

 

"לאה, המפקדת, אמרה דבר נכון: עד שלא נגיע לשם לא נדע אם אנחנו מוכנים או לא. אני מסתכלת באימונים על חברות שלי, ואנחנו צוחקות כשצריך לגרור אותה באימונים. אנחנו מתייחסים לזה כרגע בצחוק. לכן ביקשנו שייתנו לנו להתאמן מול פלוגות אחרות, מול מחלקות אחרות. בתרגולת נגד מג"ב, למשל, פתאום אנשים החלו להבין ולתפוס את העניין יותר ברצינות. לאנשים נפל קצת האסימון".

 

אז בסופו של דבר, האימונים האלה עזרו לך?

 

"כל הזמן משמיעים לנו צעקות של 'יהודי לא מגרש יהודי', 'חייל סרב פקודה', 'נאצים', כאלה דברים. משמיעים לנו את זה כל הזמן, ואנחנו חוזרים על זה כמו תקליט שרוט. זאת הפכה להיות מנגינה, ולדעתי זה מכין אותנו. צחוק צחוק, אבל זה מאוד עוזר לקראת ביצוע המשימה. מה שחשוב זה שהמתנחלים יבינו שאנחנו לא באים ממקום רע, ללא כוונות רעות. בינינו ובין עצמנו זה נורא כיף ללכת מכות, לגרור, כי זה מוציא אגרסיות. באימונים זה נורא כיף. אבל לעשות את זה על אזרחים, זה נורא לא כיף. לכן אנחנו ננסה את ההידברות, לפני הכל".

 

צילומים: אטילה שומפלבי
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אטילה שומפלבי
טוראית רותם. כיבוש והתנחלויות זו לא הדרך
צילום: אטילה שומפלבי
התרגיל בצאלים
צילום: אטילה שומפלבי
מומלצים