שתף קטע נבחר
צילום: אטילה שומפלבי

בשנה שעברה הפגנתי, השנה אני מפנה

כתב ynet מלווה צוות מחיילי פלוגת "עוצמה" של גדוד הקרקל, המתאמנים לקראת פינוי המתנחלים ברצועת עזה מבתיהם. והפעם: סיפורה של טוראית ג'נט לביא מפתח תקווה, שעד לגיוסה היתה מפגינה נלהבת נגד ההתנתקות. ועכשיו היא מוצאת עצמה באחד הצוותים המפנים, כאשר החבר שלה ובני משפחתה מהצד השני של המתרס. "מופעלים עלי המון לחצים", היא מודה, "אבל אני חייבת לעשות את זה"

הרב הרים גבה כשהיא התגייסה, החברות מהאולפנה כלל לא משרתות בצבא, אמה לא מרוצה עד היום מהעובדה שהיא לא בבית כדי לסייע לה, והחבר מפגין בשדרות נגד תוכנית ההתנתקות בזמן שהיא מתכוננת לבלום מסתננים לגוש קטיף. אבל לטוראית ג'נט לביא, בת 19 מפתח תקווה, שעד לפני שנה עוד הייתה מסתובבת עם חולצות של "יהודי לא מגרש יהודי", כל זה לא ממש משנה בימים אלה.

 

למרות הלחצים, ולמרות הקושי האישי הרב, היא מתכוונת לקחת חלק, יחד עם כל חברותיה מפלוגת עוצמה של גדוד הקרקל, בפינוי מתנחלי גוש קטיף. בשיחה עם ynet היא מספרת על המשימה המתקרבת, על הכעס הרב שיש לה על המתנחלים שבאים להחליש את החיילים, על החבר, שלמרות דעותיו, מחזק אותה ברגעים הקשים ועל מתנחלת צעירה שפרצה בבכי לאחר שיחה איתה. 


לביא והחבר. משני צידי המתרס?

 

 

 

"שש שנים למדתי באולפנה", מספרת לביא. "לפני הגיוס ניסו להניא אותי מלשרת בצבא. אבל מה שהם לא הבינו זה שהחינוך שקיבלתי, החיבור לאדמה ולשורשיות, הביאו אותי עוד יותר לרצות לשרת בקרבי. אנשים לא מבינים שלמדתי לאהוב את הארץ. הרב של בית הספר שלי היה בשוק על זה שבאתי לגדוד. הוא ניסה לשכנע אותי ללכת לשירות לאומי. אבל אני חשבתי שאם יש גדוד מעורב של בנים ובנות, ואם יש שם בנים – אז זה אומר שזה הכי קרבי. הרגשתי שבקרבי אני אמצה את עצמי, ואם הייתי צריכה להיות פקידה היה עדיף לי ללכת לשירות לאומי".

 

"אמא שלי לא רצתה ולא רוצה שאהיה רחוק מהבית, ועוד קרבית. אבא שלי נפטר לפני שבע שנים וחצי, ואמא רוצה אותי קרוב אליה. אבל היא אמרה לי לעשות מה שטוב לי. היא לא עשתה צבא למרות שנורא רצתה, לכן, היא לא אמרה לי ללכת, היא לא צהלה - אבל היא נתנה לי לבחור. אמא אומרת לי לפעמים שהיה עדיף אם הייתי קרובה יותר לבית. אבל אנחנו משרתות שלוש שנים בצבא, ולי יש עוד קרוב לשנתיים להיות פה".

 

כשהתגייס חשבת שתוטל עליך משימה כזאת, של פינוי מתנחלים?

 

"עד לפני שנה הייתי מאלה שהולכים להפגנות. הייתי מארגנת חבר'ה והיינו והלכים להפגין נגד תוכנית ההתנתקות. הייתי הכי קיצונית. הייתי עם כל הסיסמאות והסטיקרים על התיקים, הייתי מייצרת חולצות של יהודי לא מגרש יהודי. עד היום יש לי חולצה כזאת בבית. כשהגעתי לצבא לא חשבתי שנעשה דברים כאלה, לא ברמה הזאת. אני באתי כדי להגן על המדינה שלי, ולא חס ושלום לעשות ההפך".

 

את חושבת שמה שאת עושה פוגע במדינה?

 

"אני לא רוצה לדבר על זה. כרגע אני יודעת שאני במדים. דעות יש לכל בן אדם, וטוב שכך. אבל את המשימה חייבים לבצע. החבר שלי נגד הפינוי , וכך גם המשפחה, וכל המורות וכל החברות שלי. אני יודעת שאני אפגוש מכרים שלי שם, בפינוי, וזה עושה את זה לדבר מאוד קשה. אבל כמה שקשה לי, וכמה שמאוד עצוב, חייבים לעשות את זה. אם לא נעשה את זה, זה יהיה הרבה יותר גרוע, כי אם הצבא לא יעמוד על שלו ולא יבצע את מה שמוטל עליו, אף אחד לא יסמוך עליו באופן מוחלט בעתיד. בתור צבא, זה אחד הדברים הכי חשובים שיש".

 

מפעילים עליך לחץ בבית, בסביבה הקרובה? מבקשים ממך לסרב פקודה?

 

"מופעלים עליי המון לחצים. בבית אומרים לי: למה את עושה את זה? זו מלחמה אחים, ואת מפנה את האחים שלך. זה נוגד את כל העקרונות שלימדנו אותך עד היום. אבל אני אומרת שלא אני קיבלתי את ההחלטות האלה. אני בסך הכל חיילת פשוטה, והתפקיד שלי זה למלא אחר פקודות שהוטלו עליי. עם כל העצב וההזדהות, אני חייבת לעשות את זה. אני יודעת שגם המתנחלים עצמם לא רוצים שנסרב פקודה".

 

מה הרגשת כשעמדו מולך המתנחלים באופקים?

 

"הרגשתי משום מה הכי חזקה מכולם. כמה חברות בפלוגה נשברו, היה להן קשה. אבל אני מודעת לאידאולוגיה של המתנחלים, לכן הדברים שהם אמרו לנו לא עד כדי כך צמררו אותי כמו את האחרים. אני ידעתי איך לענות להם. דיברתי עם בחורה שניסתה לשכנע אותי לא למלא אחר הפקודה, ואחר כך היא באה אליי בוכה, חיבקה אותי ואמרה: אין לך מושג כמה אני מבינה אותך עכשיו".

 

מה אמרת לה?

 

"הסברתי לה שאנחנו חיילים וזה התפקיד שלנו. שאלתי אותה: למה את באה לפה? להגיד לנו לסרב פקודה? אמרה לי: לא, אני באה לגעת לך ברגש, לגעת לך בלב. הסברתי לה שהיא הגיעה לרגש, ללב, אבל עם כל הקושי, ובאמת כואב לי, יש פקודות, ואני אמלא אותן. אני מרגישה שאני באמת מבינה את המתנחלים, ודווקא בגלל זה אני חושבת שזה שהכי קשה לו - הוא הכי מתאים לבצע את המשימה הזאת. עם כל הקושי, אני מרגישה שאני הכי מתאימה. הרגשתי את הכאב של הבחורה שבאה לדבר איתי, אבל זה חיזק אותי. רציתי להראות לה שאני מזדהה איתה, ורציתי להראות לה שאני כואבת את הכאב שלה. המשימה הזאת לא קלה לאף אחד מאיתנו, כי אנחנו לא הולכים לפנות פליטים. אלה לא אנשים זרים. זה העם שלך".

 

את מרגישה שמאז שהתגייסת תפיסת העולם שלך השתנתה, התבגרת או אולי התמתנת קצת?

 

"תפיסת העולם שלי לא משתנה. גם כשהייתי לפני הצבא לא הפגנתי נגד חיילים. ידעתי שזה לא תלוי בהם. לכן, עד היום אני חושבת שאת ההפגנות לא צריך לעשות נגד החיילים, אלא נגד הממשלה. זה לא בידיים שלנו, של החיילים. יש בי מין כעס כזה שהם באים אלינו, כשגם ככה קשה לנו. זה מכביד, ובכל מקרה אנחנו נבצע את הפקודות. אם אני הייתי מסרבת פקודה, מישהו אחר היה עושה את זה במקומי. לכן זה מכעיס אותי שהם מגיעים עלינו ומנסים לדבר איתנו. היום אני מדברת בטון מפוייס כי אני יודעת שאין לי מה לעשות. החוק עבר בצורה דמוקרטית, ואנחנו חייבים לבצע את מה שמוטל עלינו. חייל הוא בורג קטן במערכת שלמה. יש לעתים הרגשה שיש פקודה שאין לאן לברוח ממנה, וחייבים לבצע אותה".

 

יש מבחינתך אפשרות שתסרבי פקודה ביום הקובע, שתשברי?

 

"אני מנסה לחזק את עצמי כדי שלא אסרב פקודה. אני עובדת על זה מנטלית, אבל כמה שלא נעבוד על זה, זה לא עוזר. אף אחד לא יודע מה יקרה, חוץ מהקדוש ברוך הוא. יכול להיות שיגיע רגע שאומר: אני לא מסוגלת כי הילד בוכה לי מול הפרצוף, או כי קשה לי לעשות משהו שנוגד את כל העקרונות שלי. אני מכניסה לעצמי לראש שבתור חיילת במדים, הדעות שלי לא צריכות להשפיע על התפקוד".

 

החבר שלך, שחר עדן, הגיע לבקר אותך בתום ההפגנה בשדרות. איך הוא מתייחס למשימה שלך? ניסה לשכנע אותך לא לבצע פקודות?

 

"שחר הוא בן 22 ובן ישיבת הסדר, הוא שירת כלוחם במודיעין שדה. הוא לא לוחץ עליי בעניין הזה, כי הוא מבין מה זה צבא, מה זה חייל שצריך לבצע פקודה. אני מאוד מעריכה אותו על זה. אני נשברת לפעמים בשיחות טלפון איתו, אומרת לו שאני לא חושבת שאוכל לעשות את זה, שאני אשבר. אבל הוא תומך בי, אומר לי: את לא מסרבת פקודה, כי זה לא פיתרון.הוא יודע שאני באמת לא רוצה לסרב פקודה, לכן הוא מנסה לתמוך בי למרות שאני בצד השני כרגע".

 

מה יקרה אם הוא יעמוד מולך באחד היישובים שתצטרכי לפנות?

 

"לא דיברנו על זה, אבל שנינו יודעים שברגע שהוא יראה אותי שם,הוא יילך אחורה. הוא לא יפריע לי".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אטילה שומפלבי
ג'נט לביא
צילום: אטילה שומפלבי
צילום: אטילה שומפלבי
התרגיל בצאלים
צילום: אטילה שומפלבי
מומלצים