קולנוע אפל

קחו, למשל, את "החשוד האחרון". סרטם של אריק לובצקי ומתי הררי זיכה את צמד יוצריו במועמדות מכובדת לפרס הבימוי, אך צופיו של טקס חלוקת פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע יתהו, קרוב לוודאי, במה בדיוק מדובר. מעטים מתוכם ידעו, שהסרט כבר הוצג על גבי האקרנים המסחריים בארץ, אך מפיציו, מטעמיהם הם – ואחרי "בלאק ג'ק", סרטם הקודם

של לובצקי והררי, קל להבין אותם – דאגו להצפינו באחד מאולמות ה"סינמה סיטי", בהצגות ערב בלבד ועם מסע פרסום מינימלי (הסרט הספיק לרדת מאז). ולא באה כל האנקדוטה המביכה הזו, אלא כדי להסביר מדוע, להבדיל מהשנה הקודמת, טקס חלוקת פרסי אופיר מספק הפעם סיבה קטנה מאוד לחגיגה.

הטקס אשתקד סימן במידה רבה את שיאה של שנה נפלאה לקולנוע הישראלי. כמיליון ורבע צופים רכשו כרטיסים לסרט מתוצרת מקומית, סרטים דוברי עברית נמכרו יפה בחו"ל וצברו אינספור פרסים, ואפילו שערורייה זוטא מבית מדרשו של אבי נשר הסעירה את הביצה המתעוררת, שהדיה הגיעו אל הטקס עצמו. והשנה? – בפרפרזה על סיסמת הפרסומת ההיא, לא משנה מי ינצח – הקהל יפהק. אף לא אחד מהסרטים המועמדים בקטגוריות המרכזיות נחשף לציבור הרחב, וכשזה יקרה – ספק אם מי מהם ירשום הצלחה, ולו בקנה מידה בינוני. חברים, חייבים להודות – הטקס השנה מחזיר אותנו היישר לשנת 1998. לימים האפלים שבהם הקולנוע הישראלי נראה כמו מסיבה פרטית של קומץ טכנאים ואנשי צוות. היתר, הצופים זאת אומרת, העדיפו להישאר בבית.

קודם תקרינו, אחר-כך תחלקו פרסים

מאליו מובן, שהטענות אינן מופנות ליוצרים, למפיקים או למנהלי הקרנות. איש הרי לא מצפה שכל שנה תשבור את שיאי

קודמתה בכל הנוגע לכמות ואיכות. אבל אם מטרתו של טקס חלוקת פרסי אופיר לקדם את הקולנוע הישראלי – התחרות צריכה להיות רק בין הסרטים שכבר הוקרנו, ולא לשמש "בקרוב" לסרטים שעוד יפגעו במסכים (די אם נזכיר את "שנת אפס", שקטף את פרס הפסקול אשתקד, ועדיין מבושש). וכמו אצל האוסקר של הגדולים – הסרטים הפייבוריטים יצאו לאקרנים בשבועות שלפני הטקס. הצופה המקומי ידע להתמודד עם שניים-שלושה סרטים עתירי מועמדויות. אדרבא, מקבץ זכיות נאה יכול "להקפיץ" סרט שכבר החלה דעיכתו בקופה. כך יהפוך הטקס ממסע יחסי ציבור למעין סיכום אותנטי של אותה שנה. כך יציב לעצמו הטקס מטרה – לקרב את הקהל אל הקולנוע הישראלי, ולא להיות חגיגה למוזמנים בלבד של "התעשייה".

כיוון שלא כל הסרטים המועמדים, עשרה במספר, נצפו פה, ומשום שאף לא אחד מחמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט המצטיין הוצג, כמה מביך, בפני קהל – יהיה זה לא הוגן לפזר הימורים. עדיין, סביר להניח שהתחרות העיקרית תהיה בין "איזה מקום נפלא" של אייל חלפון (שגם יוצא בסוף השבוע הקרוב לאקרנים כאן) לבין "מוכרחים להיות שמח" שביימה ג'ולי שלז, המועמדים, כל אחד, ל-13 פסלונים, כלומר בכל קטגוריה אפשרית. הראשון נושא עמו ערכת פרסים מפסטיבלי קרלובי וארי וירושלים, ואילו השני מבקש למחזר את החן שהיה לסרטה הקודם של שלז, "עפולה אקספרס". מבין השניים, סביר שחלפון יהיה זה שישא את נאום הזכייה, אלא אם החליטו חברי האקדמיה להפתיע, וללכת על סוס שחור – "מראית עין", למשל.

אם אכן לא יהיו הפתעות, צפוי אורי גבריאל עטור הפרסים לקטוף גם את פסלון האקדמיה בעבור הופעתו המעולה בסרטו של חלפון, ורק עין צרה יכולה למנוע את זכייתה של חנה לסלאו, הדיוה בה"א הידיעה של הבד הישראלי, בפרס השחקנית. יהיו הזוכים אשר יהיו, שמחתם השנה היא שמחת עניים. ללא כל תחושה של גיוון, עושר, גילוי וציפייה, טקס הענקת פרסי אופיר 2005 – בשבילכם, "התחרות שבה לא אכפת לכם מי הזוכה" – מבשר על שובו של הנתק שבין הקולנוע הישראלי לקהלו. אולי בשנה הבאה הם יחזרו זה לחיקו של זה. אבל עד שזה יקרה, דובר קוסשווילי לא יזדקק מחר לשום פרובוקציה. ממילא אף לא אחד מכם ידע על מה מדברים פה.

• טקס פרסי אופיר ישודר הערב בערוץ HOT3, החל מ-20:45