שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הלב הסיני, חוסר הלב היהודי
    תערובת איומה של אדישות, דעות קדומות והיעדר תמיכה של הממסד הרבני גורמת מדי שנה למותם של חולים רבים בארץ. פלא שהם נוסעים לסין, לקבל את איברי הנידונים למוות?
    ב-15 החודשים האחרונים הפך מוטי לחלק בלתי נפרד מחיי. מאז יולי אשתקד הוא ממתין אצלי במחלקה כמועמד בדרגת קדימות עליונה להשתלת לב - אבל תרומה אין. במהלך כל 460 הימים שחלפו מאז אושפז, מחובר מוטי באופן קבוע לעירוי, דרכו מוזלפת לוורידיו תרופה התומכת בליבו הכושל ומגנה עליו מפני הידרדרות סופנית. אני פוגש בו יום-יום, משפיל את עיני מבושה ומצער על כי נבצר ממני להציל את חייו, ותמה בכל פעם מחדש על תעצומות הנפש המאפשרות לו לשרוד את הסיוט שבהמתנה המתמשכת והנוראה לתורם. השבוע ספר לי מוטי כי הוצע לו לנסוע לסין ולעבור שם את ההשתלה שעשויה להציל את חייו, ושאל לדעתי. היססתי, אך לבסוף עודדתי אותו לבדוק ברצינות את ההצעה. מאז אינני חדל מלחשוב, האם נכון עשיתי.

     

    בסין מתקיימות זה מספר שנים השתלות איברים הנלקחים מאסירים שמוצאים להורג. ידידיי משתילי הכליות בארץ ספרו לי על מספר לא מבוטל של חולים ישראלים ששבו מסין לאחר שעברו שם השתלות כליה מוצלחות. בשבוע הבא עומד לשוב ארצה החולה הישראלי הראשון שעבר בסין השתלת לב מוצלחת. חולה זה, שהיה מועמד להשתלה על ידי ב"שיבא", דיווח לי לפני כחודשיים שהוזמן לסין כדי לעבור שם השתלה בתאריך ספציפי - בו יוצא להורג אסיר מקומי, שסוג דמו זהה לשלו.

     

    למרות השנים הרבות בהן אני עוסק בהשתלות לב, לא חשבתי שאשמע משפט שכזה. אני זוכר את הצמרמורת שאחזה בי כששמעתי אותו מדווח לי על כך ביובש. מה הייתי צריך לעשות? כיצד אמור הייתי להגיב? מחד גיסא, כרופאו וכמי שאמור לעשות את המירב על מנת להציל את חייו, הייתי אמור לתת לו את ברכת הדרך, שכן בהשתלת לב מוצלחת יינצלו חייו. מאידך, כאדם המתנגד בכל ישותי לגזר-דין מוות, כיצד אני יכול לתת את ברכת הדרך למעשה שכזה?

     

    אין בליבי דבר נגד החלטתו האישית של החולה שלי, שהושתל בהצלחה בסין, או נגד החלטתו של מוטי האומלל לנסות ולעבור שם את אותו התהליך. שניהם נאבקו על חייהם, ניסו את כוחם במסגרת הישראלית, ומשזו הכזיבה ונשקפה להם סכנה ממשית - קיבלו החלטה להציל את חייהם ויהי מה. הם, כפי שאמר לי השבוע מוטי, הרי לא הגורמים להוצאתם להורג של אותם אסירים סיניים. הללו יומתו בכל מקרה, ואם כך, מדוע שלא ינסו חולינו הישראלים להציל עצמם במידת האפשר? ואולם אני, היושב כאן בציון, ליבי נחמץ מהמחשבה עד אנה הגענו. כיצד הידרדרה החברה הישראלית למצב בו עליה לאלץ את חוליה לצאת לסין על מנת להציל בה את חייהם מגופם של נידונים למוות, וזאת בשעה שיכולנו להצילם כאן מגופם של נפטרים רבים, שקרובי משפחתם מסרבים לתת את הסכמתם לתרומת איבריהם להשתלה?

     

    הרפואה הישראלית היא מן המתקדמות והמפותחות בעולם כולו. בכל אחד מתחומי הרפואה אנו ניצבים בראש מורם בכל פורום בינלאומי, ונחשבים בין המובילים והטובים. קיים תחום אחד בו אנו משפילים מבט ואף זוכים לא אחת לקיתונות של ביקורת - זהו תחום השתלות האיברים. ולא משום שחסרים אצלנו הידע או האמצעים לביצוע המשימה. אלו קיימים ובשפע, ויעידו תוצאות השתלות האיברים המבוצעות בארץ, הזהות לאלה שבטובים שבמרכזי ההשתלה בעולם. מה שחסר לנו זה המצרך יקר הערך שאיננו נתון כלל בידי הרופאים, אלא בידי הציבור בישראל - הנכונות להציל את הזולת.

     

    תערובת איומה של דעות קדומות, חוסר תמיכה מצד הממסד הרבני ובייחוד אדישות נוראה גורמת מדי שנה למותם של חולים רבים בארץ, שחייהם יכולים היו להינצל אילו עברו השתלה. רק 45 אחוזים מכלל משפחות תורמי האיברים הפוטנציאלים בארץ נותנות בפועל את הסכמתן לתרומה, וזאת בהשוואה ל-70 ואף 80 אחוזי הסכמה בחלק ניכר ממדינות המערב. וכשאלה הם פני החברה בה אנו חיים, מה לנו כי נלין על אותם חולים מסכנים, שחייהם תלויים להם מנגד והם מחפשים נואשות כל פתרון - ולו גם בלתי מוסרי בעליל - כדי להציל את חייהם?

     

    ד"ר יעקב לביא, מנהל היחידה להשתלות לב במרכז הרפואי שיבא בתל-השומר, ומנהל פורום השתלות לב וריאה ב-ynet

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים