שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    המירוץ להשתלה
    המחסור בתורמים מביא חולים למדינות עולם שלישי ולמעורבות בשוק הסחר. צריך לאמץ את המודל הבלגי והאוסטרי: כל אזרח הוא תורם בפוטנציה, אלא אם הביע התנגדות בעודו בחיים
    בכותרות סוף השבוע בלט סיפורה הדרמטי של אפרת, צעירה בת 30, שהוטסה לאירופה לביצוע השתלת כבד דחופה. שמחנו להתבשר על ההשתלה המוצלחת, אולם יחד עם זאת מבליט הסיפור את התלות שפיתחנו במתן שירותי רפואה בחו"ל, למרות האפשרות למתן אותו השירות - וברמה הגבוהה ביותר - גם בארץ.

     

    חודש קודם לכן אושפזה אשה צעירה באותו הגיל, עולה חדשה ואם לילד, העובדת כפועלת במפעל. היא פיתחה מחלה דומה, שלוותה גם באי ספיקה כלייתית. בעלה ואמה, אשר נרתמו לתרום לה אונת כבד, לא נמצאו מתאימים ולמזלה, נמצאה לה תרומה מתאימה מן המת מספר שעות לפני המוות הצפוי. האשה חזרה לתפקד בתוך פחות מחודש מרגע ההשתלה, וכאשר התרחשה הדרמה בבלגיה זכינו לקבל ממנה שי צנוע לקראת השנה החדשה. הדרמה שלה לא זכתה לכל כיסוי עיתונאי, ואין מלין על כך, מפני שזו מהות השירות הרפואי שמערכת הבריאות בארץ מחויבת אליו.

     

    יותר מ-400 השתלות כבד בוצעו בארץ בעשור האחרון, והתוצאות אינן שונות מאלו של מרכזי השתלה בחו"ל. אולם, הבעיה הגדולה היא המחסור באיברים, דבר הגורם לכך שבמקרים דחופים נוצרת דילמה באם לשלוח את החולה לחו"ל או להשאירו כאן עד למציאת התורם המתאים. אגב, באותה תקופה בה המתינה אפרת להשתלה בבלגיה, בוצעה בארץ השתלת כבד מתורם עם אותו סוג דם שיכול היה להתאים לה.

     

    לא לעד נוכל לסמוך על גיבוי של מרכזי השתלה בחו"ל, ולראיה: בעבר אותם חולים נשלחו לצרפת, ובשלב מסוים נסגרה אפשרות זו על-ידי משרד הבריאות הצרפתי. גם בבלגיה יכולת הקליטה של חולים להשתלת כבד היא מוגבלת, וניתן להשתיל כיום רק כ-5% "זרים" (כולל ישראלים) מכלל ההשתלות. אלא ששם, מספר התורמים גדול פי 3 בהשוואה לזה שבישראל. למרות המאמצים של המרכז הלאומי להשתלות ואגודת אדי להגברת המודעות, עומד עדיין שיעור ההסכמה לתרומה בארץ על 40% בלבד, בעוד שבארצות-הברית ובמדינות אירופה (ספרד ואיטליה למשל) הוא כפול מזה. אותו ציבור, שהביע הזדהות מלאה עם סיפורה הדרמטי של אפרת - רק מיעוטו (כ-4% בלבד) חתום על כרטיס התורם של אדי, שיעור הנמוך פי 4 ויותר מזה המקובל בארצות-הברית ואירופה.

     

    מצוקת האיברים להשתלה הביאה לכך שיותר ממחצית השתלות הכליה של ישראלים מבוצעות בחו"ל, לרוב במדינות עולם שלישי כמו קולומביה, סין, הפיליפינים וטורקיה. מדי פעם מתפוצצת לה פרשה שערורייתית שבה מוערבים ישראלים ב"שוק הסחר באיברים". עד מתי נוכל לנצל מקורות אלה ולזכות בתהילת עולם כמובילים בתחום?

     

    כיום עומדת על שולחן הכנסת הצעת חוק ההשתלות, ובה הצעה לתמורה לתרומת איבר. אינני מאמין כי ניתן יהיה להעביר הצעה לפיה יתוגמלו תורמים מן החי בסכומים שיהוו פיתוי לתרומת כליה, וכל תמורה אחרת - גם אם היא מוצדקת - לא תביא לעליה במספר ההשתלות בארץ. מוטב שלא נהיה חלוצים בקביעת מחיר לאיבר, ובמקום זאת נאמץ חקיקה המקובלת כיום במדינות כמו בלגיה, אוסטריה ופולין, לפיה כל אזרח הוא תורם בפוטנציה - אלא אם הביע התנגדותו לתרומת איברים בעודו בחיים.

     

    פרופ' איתן מור, מנהל מחלקת השתלות במרכז הרפואי רבין, בי"ח בילינסון

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים