שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אין צווטאייבות שמדברות עברית
    שירתה של המשוררת הרוסייה הענקית מרינה צווטאייבה נחשבת בלתי אפשרית לתרגום. גם ב"סיפורה של סוניצ'קה", יצירת הפרוזה הראשונה שלה שמתורגמת לעברית, לא זוכה הקורא לקבל את כל היקום המופלא שלה. אבל טוב שניסו. ועכשיו תנו לנו מבחר משיריה

    הנה הזמנה להתאהבות: "סיפורה של סוניצ'קה", ממואר אוטוביוגרפי של המשוררת המופלאה מרינה צווטאייבה, הוא יצירת הפרוזה הראשונה שלה שמתורגמת לעברית, וראשית צריך לומר תודה לסיון בסקין על עצם מלאכת התרגום, וגם על ההקדמה המתפעמת שבה כתבה כי היא רוצה לחלוק את אהבתה-שלה עם קוראי העברית, או במילותיה, "פשוט, לא יכולתי לשמור את זה לעצמי, בעולם קורא עברית ואוהב בריות".

     

    הספר נכתב ב-1937. בשירתה, צווטייבה כבר ניבאה את הסוף: ששיריה יהיו אהובים וידועים רק אחרי מותה. שמקום

    קבורתה המדוייק לא יוודע. שהסוף יהיה רע לתפארת, אפילו אלים. היא התאבדה ב-1941, בזמנים ובארץ שבהם לא היה מקום למשוררים ענקיים אלא אם רצו לשיר את תהילתו של סטאלין. היא מעולם לא רצתה. בניגוד למשוררת ענקית אחרת, אנה אחמטובה, גם לא נתבעה לקשור לו כתרים. אחמטובה היתה נגישה יותר לאוהבי שירה. כדי להעריך נכונה את עוצמותיה של צווטייבה, צריך היה הקורא – וכך הוא צריך עד היום הזה – להיות נכון לספיגה מיידית של שירה לירית אדירה, ספוגה באינטלקט ענק. לא קל לפענח את מגוון האסוציאציות התרבויות שלה, גם כשהשכלתו של הקורא מספקת כדי להתחקות אחר ההרמזים הקלאסיים. במקומות שבהן כוחה של אחמטובה נובע מן האוניברסליות התמאטית שלה, כוחה של צווטאיייבה פורץ מבעד לשורות הסדורות דווקא בעיקשות שלה, דווקא בהיצמדות לחד-פעמי הלוקאלי, המוכר אך למי שספגו כמוה פיסות של עיר, מהירות של משב רוח כזה ולא אחר, ציון דרך היסטורי שידוע רק למשתתפים בו, ושדות סמנטיים שכמותם יש רק בתרבות הרוסית.

     

    כך, הגם שבסקין צודקת בכותבה ששירי האהבה שלה הם החזקים ביותר (טוב, נו, אולי מן החזקים ביותר) שנכתבו במאה העשרים, לא קל להתחיל לקרוא בהם (בתרגום לאנגלית, למשל כאן ) מבלי להתוודע קודם לביוגרפיה שלה ולהבין כיצד ומדוע כתבה כפי שכתבה: בתערובת מדהימה של תחביר אישי, שפה מודרנית פרטית שכמו נחצבת מסלע, וגעגוע מתמיד לעולם ישן שיש בו לפחות מראית עין של סדר תרבותי, כזה שיכול להגן על נשמתה של משוררת מפני הכאוס שבחוץ.

     

    גדולה מהחיים

     

    חייה התנהלו בכאוס, תמיד על שולי הגהינום, לעתים קרובות ממש בתוכו. כשהיתה בת 18 וכבר משוררת מתחילה מבטיחה, נישאה לאיש שלא ידע כיצד לתמוך ברוח הנושבת. סרגיי עפרון תמך ברוסים הלבנים ונעלם לארבע שנים, שבהן נותרה לגמרי לבד עם שתי בנותיה במוסקבה מוכת הרעב. הרעב הגדול הזה, מיד לאחר מלחמת העולם הראשונה, תבע ממנה את בתה הקטנה שמתה מתת תזונה בעודה מנסה להציל את חייה של הבכורה שלה. הרעב, הבדידות והכמיהה העזה כרעב עצמו להיות מוקפת באהבות גדולות מממדי אנוש, הוא הרקע ל"סיפורה של סוניצ'קה", שהוא בעצם סיפור של מחומש-אהבה, אבל גם סיפור של נסיון הרואי ללכוד במלים את הנשגב והבנאלי כאחד ולהטעין את הכל, בלי בושה ופחד, במלים הכי גדולות שיש.

     

    בשירה כמו בפרוזה, צווטאייבה היא אמנית של מלים גדולות במיוחד, של מחוות לשוניות גרנדיוזיות שלא תמיד מוצאות הד

    בליבו של קורא שכלתן, אבל כשהן מתדפקות על דלתות הלב הזה, חובב מינימליזם ככל שיהיה, בכל זאת ניעור בו משהו. מהו המשהו הזה? תמיד המפגש שמוליך להתאהבות יהיה תמיד מסתורי, גם כשמדובר בהתאהבות במלים. עם השנים, עם קריאה מתסכלת של יצירתה באנגלית, אני מוצאת שקל לי יותר לצטט שורות של צווטאייבה מאשר להבין את המכלול. התסכול קשה במיוחד בגלל שטרם נמצא מי שיתרגם מבחר מקיף של הקורפוס השירי העצום שלה לעברית, ובגלל התחושה המתמדת – בכל התרגומים שקראתי – שיש שם הרבה יותר ממה שנשמע לאוזן הקוראת בקול רם באנגלית, ושלעולם לא אוכל לרדת לעומקי הנפש השירית הזאת בגלל מחסום השפה. אני לא לבד בתסכול הזה. צווטאייבה נחשבת ל"משוררת שאי אפשר לתרגם". אין דבר כזה: חוסר היכולת להצטיין בתרגום שיריה נובע מחוסר היכולת לתרגם יקום שלם.

     

    וגם "סיפורה של סוניצ'קה", אפילו שאינו נמנה עם הקורפוס הקנוני של צווטאייבה, מציב את הקשיים והתסכולים הללו בפני הקורא בדיוק באותה עוצמה: אני תוהה אם אפשר בכלל להתאהב בו כמות שהוא, או שצריך לעשות היכרות מוקדמת עם השירה שלה, וודאי עם הביוגרפיה שלה. לקורא שמתחיל להתוודע אליה דרך הספר הזה אני ממליצה בכל לב לקרוא את ההקדמה של בסקין, להתעלם מכך שמרוב אהבה התפתתה לחקות את התחביר של אהובתה, וגם לקרוא עוד ביוגרפיה קצרה ועובדתית, למשל כאן או כאן, ולטעום עוד מעט מן המבחר והמגוון העצום, כי צווטאייבה היתה גם מסאית מקורית שכתבה פרוזה עיונית-אישית בסגנון שאיש לא הצליח לחקותו, למרות שרבים וטובים ניסו, הנה כאן, ורק אחר כך לצלוח את הר הגעש של "סוניצ'קה": החומרים שמהם עשוי הספר הזה הם שאול-תחתיות של ייאוש ופסגות של תקווה, ולשון שאינה מצטנעת מפני זה ומפני זה לרגע אחד. מי שיקרא ויתאהב, יידע שמדובר באהבה מאוד לא פשוטה ומאוד לא מובנת מאליה ומאוד תובענית: קשה אבל שווה.

     

    הבעיה בעיני היא, ששווה יותר לקרוא את שירתה של צווטאייבה מאשר את אותם גופי-פרוזה שמוכרים לי. ועם כל הנכונות להתאהב, עם היכרות מוקדמת, עם הערכה מראש – לא הצלחתי. אני מניחה שמי שמבכר כמוני תיאורים של גן עדן וגהינום כאחד במלים מדודות ומאופקות, יתקשה גם הוא. לסיון בסקין שלוחה מכאן בקשה לתרגם עוד שירים. ל"אחוזת בית", שהעזו והוציאו את הספר הזה ומשתדלים כעת לקשור לו כתרים סופרלטיביים מתלהמים מאוד, שלוחה הפצרה של ממש, כי ללא ספק זה יהיה מעשה התאבדותי מבחינה כלכלית, להוציא לאור מבחר משירתה של צווטאייבה. תקווה היא לא רק החומר ממנו נולדים משוררים ענקיים, אלא גם קוראים סבלנים שמוכנים לחכות לאהבה הנכונה.

     

    "סיפורה של סוניצ'קה" מאת מרינה צווטאייבה, תרגום: סיון בסקין, הוצאת אחוזת בית
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים