שתף קטע נבחר
צילום: שאול גולן

מורשת רבין?!

בהיעדר ירושה רוחנית, יצירה או משנה פוליטית סדורה, גם בשמאל יש מי שקץ בשמלץ של הנצחת האיש ומורשתו

בימים האלה, בין השאר ב"מעמד הכיכר", מתקיימים טקסי היורצייט לציון עשר שנים להירצחו של יצחק רבין. מן הסתם מרבים להשיח ב"מורשתו" ובדרכו, וגם בהיקף ההנצחה ובמה למדנו והפנמנו מאז. ימי הספדים הם לרוב מעמדי קש וגבבה של דברי בדיה ורמייה. ימים שבהם האמת נחבאת אל הכלים ונאלמת, ואת מקומה תופסים "עד יעבור טקס" הפתוס והמליצה, ובעיקר הבדותא. אלא שבמקרה דנן, סאתן של אלה הוגדשה זה כבר, והסיכול הממוקד באמת לא התייחד רק לימי ההספד. לפחות בתחילת הדרך, שימשו כמעט כלל ימות השנה למשימה היעודה.

 

העבודה הזרה, החילונית למשעי, שנעה בין פולחן המתים לפולחן אלים קמאי, החלה למן הרצח והמשיכה והמשיכה, אף שהייתה בשלב מסוים לזרה גם בעבור חלק מבאי המחנה. מקצת מעלליה של הפואמה הפדגוגית של "חינוכנו מחדש" כללה בין השאר את פיטוריו של מורה (ישראל שירן) על שהעז - רחמנא לצלן - לכפור בבית ספרנו "במורשתו". עטים להשכיר דאגו לפאר ולקלס, להאדיר ולרומם את האדם (רבין), הדרך והמורשת; זרזירי עט למיניהם נידבו את נשמתם המקצועית, ובלבד שיהיו חלק מתפאורת הכזב; "יזמים" למיניהם טוו עסקאות חבילה, שבהן נכרכו לבלי הפרד גינוי הרצח ו"אימוץ דרכו", היינו המגנֵה חייב גם לאמץ; ומנציחים למיניהם עשו, ועודם עושים, בחיפוש שקדני אחר אתרים שטרם נשלחה בהם יד ההנצחה.

 

זו הייתה טלאנובלה חבוטה וסרת טעם, העשויה ממיטב החומרים של מערבון סוג ד'. מעצבי התודעה הקולקטיבית - מטעם עצמם ומטעם הרעיון - הכתיבו את השניוּת, שהציבה את הסיפור הביוגרפי (המנוטרל, כמובן, ממעידות, מהמורות ואי-נעימויות), השזור באפוס הארצישראלי היפה מזה; ואת שטניותו ומפלצתיותו של הרוצח, ומשיחיותה וקנאותה של סביבת גידולו הטבעית מזה. "סביבה" שתפחה בן-לילה לממדי מחנה שלם, שסומן וקוטלג כמכשיר הקרקע, נותן החסות, הסייען והמגבה של הרצח והרוצח. וכך, כוּנן גם הסימבול המנכאי - מכאן, יפה הבלורית והשיער, עז הרוח והנפש, כתוצר אורגני של הרם והנשגב במקומותינו; ומכאן, כל שהוא ניגודו, היינו הנפסד והאפל והקנא, והממיט חורבן ואסון, וכמובן גם רצח. גם הלירי והמשתפך, בין השאר בדמות שירו של וולט ויטמן "הו רב חובל", נרתם לטובת "בני האור".

 

בתחילה זו הייתה שעתם הגדולה של הצנזורים הבלתי פורמליים והז'דנובים, שהיו על המותר והאסור. והאסור, כזכור, הורחב "קמעא" באותם ימים. ואולם, כשהשתתת השיח המותנה (למשל, זיהוי של "הסתה מסוכנת" כמעט בכל ביקורת) וההנצחה המתמדת צמחו לממדים גרוטסקיים, החלה אט אט הדיסידנטיות, ומעזי הפנים ו"הנועזים" ראו לעצמם היתר לדבר סרה במת, ובייחוד בדרכו וב"מורשתו". ובשנים האחרונות כבר נמצאו חולקים בפומבי על שמלץ ההנצחה וממדיה גם לא מקרב הימין. כך, למשל, למבקרי ההנצחה הצטרפו באחרונה גם נחום ברנע וגדעון לוי.

 

ואפילו בטאבו המורשת ניבע באחרונה חרך של ספק, וברוח זו אפשר אולי להרהר מעט בקילוסין שזכתה לו המורשת ואף בעצם קיומה. מענה לשאלה מה עושה את האדם ראוי למורשת - אינו פשוט כלל ועיקר. ובכל זאת, תכונות כחספוס, צבריות, דוגריות, או פעולות חשובות כהכנת צה"ל למלחמת ששת הימים וניהולה, או להבדיל החתימה על הסכם אוסלו - עדיין אין בכוחן לייצר מורשת. רבין גם לא היה הוגה דעות או הוגה צבאי; הוא לא הותיר אחריו ירושה רוחנית, וגם לא היה יוצר, ואפילו משנה פוליטית סדורה לא נחה בצקלונו; והוא גם לא שר את שיר השלום מכל הלב. גם הקדנציה הראשונה הכושלת שלו כראש ממשלה והשנייה השנויה במחלוקת אינן משיאות תרומה משמעותית לבניית מורשת.

 

ואפילו חסידי "המורשת" עצמם חלוקים בשאלה מהי, מה שמקשה על טענתם הנחרצת לעצם קיומה. שכן אם קיומה כה ברור, אזי לא צריך להתעורר קושי להצביע עליה, והעובדה שהצבעתו של "חסיד" אחד לעתים מוציאה את הצבעת "עמיתו" אינה מוסיפה נקודות לטענת קיומה.

 

כחלק מ"השווּנג המורשתי" הִרבתה קבוצת חסידים אחת ללהג על "משנתו הכלכלית" כתת-קבוצה מכובדת באותה מורשת עלומה. חצר חסידים אחרת העלתה על ראש שמחת מורשתה את דרכו באימוץ הסכם אוסלו וקידומו. אלא שגם אלה אינם מקנים מורשת: תת-קבוצה של משנה כלכלית (שלא קיימת) ודאי שאינה עושה זאת; ואילו אוסלו הוא בעיקרו מיזם בייליני ופרסי, שרבין הצטרף אליו בנפש חצויה, ואם יש איזו מורשת בעטיה של "יצירת מופת" זו היא שלהם ושל שלוחיהם, ולא שלו.

 

ואולי מוטב להם לחסידי האיש ושמו הטוב להרחיקו ככל האפשר מההסכם האומלל ההוא, גם במחיר של ויתור על ה"מורשת". הם לא יפסידו הרבה, שכן המורשת ממילא לא הייתה ולא נבראה, גם אם נישאה בפי רבים, ואילו תוצאותיו העגומות של ההסכם עודן עמנו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים